הצעד לא בטוח, הרגליים מגששות בזהירות את דרכן, הבהונות פשוטות קדימה, הססניות, לא יודעות מה מצופה מהן, מה מצפה להן. בוקר יום רביעי וכסומא באפילה הבוהקת של ירושלים, אני מגשש את דרכי לשוב לצפרות יום ג'. למעלה משנה שלא ציפרתי צפרות יום ג'. מיכה כאן איתי, גם הוא לא ממש זוכר את המנהגים והטקסים, מה כאן בכלל עושים. אבל את פנינו מקבלים חנקן נובי שמעורר פחדים בזוג סבכים שחורי-ראש מקננים וסבכי טוחנים בנדידה. קבלת פנים שאומרת שהכל יהיה טוב, שיהיו מי שידריכו אותנו בנחל כוס, שיהיו לנו מורי הלכה לצפרות יום ג' המתחדשת. גם אם היא ביום רביעי וגם אם נוספו לה מתישהו ואיכשהו פרפרים.
הנחל עוד פורח, נאבק בגל החום האחרון. הוא מרים ראשי פרחים, והם עולים מתוך שמיכת הדגן, שכבר מתחילה להתייבש ולהחוויר, לכוף ראשה בפני השמש, שמחממת את עצמה לעוד קיץ אימתני. סחלבים בודדים, הרבה לשונות-פר, פרגים כמושים, ומושית כמעט על כל דגן. אין הרבה ציפורים. חוגלה שעומדת על המשמר, עורבים מקננים, ציוצים של פפיוני עצים, תקתוקים של עלוויות לבנות-בטן, ירגזים נושאי אוכל במקורם ואנפיות בקר שעפות מכאן לשם. לא הרבה יותר מזה. העיניים שלי מתחילות לשוטט כמעט מעצמן לכיוון הפרפרים. כמה כחלילי שברק עוד נמים על גבעולי הדגן, הכחול של כנפיהם יפה על רקע הירוק שסביב להם. סיסי חומות מחזירים את עיניי אל הרקיע, עקב חורף מרומם את נפשי, ושוב שקט ושעמום.
הנחל עוד פורח, נאבק בגל החום האחרון. הוא מרים ראשי פרחים, והם עולים מתוך שמיכת הדגן, שכבר מתחילה להתייבש ולהחוויר, לכוף ראשה בפני השמש, שמחממת את עצמה לעוד קיץ אימתני.