פשושית קטנה נושאת חומרי קינון במקורה. היא משעשעת, נראית כמו לוליינית שמהלכת על חבל דק, מאזנת את עצמה באמצעות זנבה והגבבה שבמקורה. מיטיבה כך את אחיזתה בגבעול, שכף תחת חוסר משקלה. היא מביטה בי ובידיי המנפנפות, מושכת בכתפיה ועפה להוסיף עוד חומר לקן שהולך ונבנה. הזכר ניצב על גבעול סמוך ושר במלוא מקורו השחור כפחם. הוא נועץ בי מבט תמה, מצטרף לנקבה ונעלם איתה בין פרחי החרדל הצהובים להפליא.
אני אץ רץ עמוק יותר אל תוך האחו, מפריח מתוכו עוד ועוד סבכים. סבכי שחור-ראש רוטן בזעף, סבכי קוצים עף אל עץ רימון ופורץ בשירה, שמשלבת סלסול וצרצור. אני עוצר להאזין לו, אך רגליי רוטטות, נמשכות בהתאוות האביבית להמשיך ולרוץ אל בין הפרחים ואני נפרד ממנו ורוהט הלאה, מדלג ומפריח בדרכי שני סבכים טוחנים ראשונים לעונה. הם מצטרפים לשלושה סבכים שחורי-כיפה שעומדים בראש מערום הרימון הכרות. אחד מהם שר את רינת היער האירופי. כמעט וניתן לחוש את צללי האדר מלטפים את עורפי. בלתי אפשרי שלא לעצור ולהקשיב למפל הצלילים שנשפך צונן ממקורו. אך מתחת לרגליי פורח סבכי שחור-גרון ולבי הולם לקראתו. הוא מצטרף ליתר הסבכים, שמצטופפים על מערום הרימון, מתקדם בזהירות לאורך גזע כרות, שמלבלב עלים זהובים ומתים.
אני עוצר להאזין לו, אך רגליי רוטטות, נמשכות בהתאוות האביבית להמשיך ולרוץ אל בין הפרחים ואני נפרד ממנו ורוהט הלאה
