הם באים ביחידים, בזוגות, לעתים בשלשות, באים בגלישה מהירה, עשרות רבות של יסעורונים אטלנטיים, טפטוף כמעט בלתי פוסק, שמנקד בשחור את אפור הפלדה של הים הגועש. יש שספרו עד סופו של היום תשעים, היו שספרו מאה ויותר, ואילו אני הייתי עסוק בעיקר בלחייך, והחיוך צייר על פניי את צורתו של החרמש, של כנפי היסעורון שמתעקלות אחורה, בעודו קוצר את הגלים, יורד בהם ועולה, מופיע ונעלם מבעד לקצף המשברים הלבן. לרגע לא עצרו העשרות, נעו כולם דרומה, אל מעבר למסגד, ממהרים לאנשהו עלום, כמו רודפים אחר הרוח, או נרדפים על ידה. כולנו מושקעים במשקפות או כפופים על הטלסקופים, מאושרים להיות חלק מההיסטוריה, שנכתבת על גלים כעת בכנפי יסעורונים.
בז נודד חולף, גל מתנפץ, אני נאלץ להיכנס למכונית—ליאור משאיל לי את שלו—כי ציפי גון גרוס מראיינת אותי על הספר, שואלת על חופמי ערבה במישורי הלס ואני עונה לה, אולי לעניין, כנראה שלא, לא לגמרי מבין מאיפה באים עכשיו חופמי ערבה ליפו. אוזן אחת שלי בטלפון, עין שנייה בשורת הצפרים הארוכה, מנסה לקרוא את הבעות פניהם, את קריאות ההשתאות, שנשמעות אילמות מבעד לשמשת המכונית, מנסה להבין מה אולי אני מחמיץ, מתאמץ להתרכז בריאיון וצולח אותו בהצלחה יחסית.
הם באים ביחידים, בזוגות, לעתים בשלשות, באים בגלישה מהירה, עשרות רבות של יסעורונים אטלנטיים, טפטוף כמעט בלתי פוסק, שמנקד בשחור את אפור הפלדה של הים הגועש. יש שספרו עד סופו של היום תשעים, היו שספרו מאה ויותר, ואילו אני הייתי עסוק בעיקר בלחייך
