אני מוהל את התה של אמי במי ברז פושרים, שלא ירתח מדי ויטיל כוויה בְּחִכָּהּ, חותך לה את הפשטידה לקוביות קטנות ונוחות לאכילה. ירגזי שר פה ושם, בולבול מחבר בין שני המקומות. כאן קול נהי של חורפי יחיד, שם בזבוז בין בזבוזים רבים על ענפי רימון. אני יושב לצידה על ספסל העץ, בצל הצאלון ושריקת העלוויות. שמש חורף לוטפת ברכות את קמטיה, ששמש קיץ קשה חרצה בפניה. היא נרדמת ומתעוררת חליפות, גם קריאות הקאקים הרועשים לא מצליחות להותיר אותה עירה. ברגעי תנומתה, זוג נחליאלים לבנים מארח לי חברה, וכשהיא מקיצה היא נבהלת מהשיבה שזרקה בשערי המקליש.
אני נוהג אותה חזרה לסלון ביתה, שלדג לבן-חזה מצחקק את דרכנו, כמו השלדג המטובע שבחולדה. צופית מקפצת גלויה, בחולדה היא שיחקה בי מחבואים. אני מחנה את כיסא הגלגלים לצד הכורסה של אימא, כמו עגלת הילדים לרגליי העריסה, ממנה מחייכים בשחור לבן מוצלל, פניו של התינוק, של הפעוט, של הילד הקט, שהיא נהגה לנהוג וזה עתה נבהלה מִשֵּׂיבָתוֹ.
עוד שני סיבובים להיום, כדי לעזור לה לישון, לנוזה להבריא, ואז הביתה, אל קטי ואל שחף וענבר. נגה כבר גרה בבית משל עצמה. אני מביט באמי ששוקעת לעוד תנומה, ונזכר בשלושתם, בעגלתם, שנהגתי בה אותם; איך נהרו פניהם העגלגלים בשמחת ינקות פשוטה וטהורה, איך ניסו לתפוס באצבעות תינוקיות את האור החמקני. אני מתמסר לזיכרון ומסרב לעת עתה לחשוב על הסיבובים המקבילים, שעוד יזמן לנו הזמן.
