הכלב חיים

הכלב חיים | אוקטובר 2023

אנחנו מתחילים בחשד הדדי, שמירה על ריחוק וספק עמוק ביחס ליחסים העתידיים שֶׁיְּכֻנְּנוּ ביננו—אדם נרגן וכלב עייף. בגיל 55 אני לא אמור להשתנות ולהתחיל לגדל כלב בבית. אבל לפני שאני מספיק לצעוק בזעם לקטי שלא תעז לומר לנגה, שהיא יכולה להביא איתה את חיים הכלב, היא אומרת לה שכן, וודאי, ואיזו מין שאלה זו. עכשיו אני צריך להתמודד לא רק עם חזרתה של נגה הביתה, בעקבות גיוסו של נימרודי למילואים במלחמה הזו, אלא גם עם הגוש הפרוותי ומזיל ריר הזה. חיים גם חצי עיוור ועבר דבר או שניים בחייו, לפני שנגה ונימרודי אימצו אותו. הוא נותר מעט טראומטי, ולי יש מספיק טראומות משלי עכשיו. אני לא צריך בבית אותו ואת הטראומות שלו והפרווה הנושרת שלו. אבל קטי כמו קטי, היא האימא העוטפת והמכילה ותקבל כל דבר מילדיה, גם את חיים הכלב. אז כשחזרנו שנינו הביתה, מהטיול המופרע ההוא בשדה בוקר, חיכו לנו נגה וענבר והיצור הפרוותי, שרבץ אומלל בפינה, חצי מפרוותו כבר על הרצפה, ארוגה לשטיח מקיר לקיר, שחור משחור. אני נהמתי במרירות והשבתי לו מבט אומלל ונכעס, והוא התהפך והפנה לי את גבו. הוא לא רוצה אותי ואני לא רוצה אותו.

יום יומיים חולפים ואני מתחיל להתרגל בהדרגה לנוכחותו. זה הדדי. הוא כבר לא מפנה לי את הגב, אבל במבטו נותרת האומללות על שנימרודי לא איתו וגם נגה לא. כי היא נעלמת ימים שלמים להתנדב באחד החמ"לים האזרחיים, שצצו להחליף את הממשלה שנבלעה בחור השחור של היעדר כישורים. קטי מטפלת בבני אדם מצולקים נפשית וענבר אצל חברות, וכשהיא בבית, היא מחבקת את חיים באהבה רבה מדי, חונקת, ואז נעלמת שוב אל חברותיה. זה הוא ואני, שעות על גבי שעות בבית השומם. אני מתקשה לעבוד והוא מתקשה להישאר ער. הוא ישן 27 שעות ביממה וגם במעט השעות הנותרות, הוא בעיקר שוכב חסר מעש. בחיי שהוא הגרסה הכלבית ולכאורה חיה של דוב פרווה. אבל זה דווקא מוצא חן בעיני, ואני מוצא את עצמי משליך לעברו ליטוף כל פעם שאני מצליח להתנתק מהטקסט של "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", שנותר פתוח ברציפות באחת מלשוניות הדפדפן ויורד להטביע את הדיכאון במקרר. חיים לא מבין בעיירות של הריגה ומיתה, אבל בליטוף הוא מבין דבר או שניים. מהר מאוד הוא לומד שאין לו במי לשים את מבטחו ותשוקתו לליטוף, מלבדי. הצעדים שלי במדרגות מפיקים ממנו הינד אוזן וחצי ניצוץ בעיניו העיוורות למחצה, ואלה מעירים בי רצון ללטף אותו.

אבל לפני שאני מספיק לצעוק בזעם לקטי שלא תעז לומר לנגה, שהיא יכולה להביא איתה את חיים הכלב, היא אומרת לה שכן, וודאי, ואיזו מין שאלה זו. עכשיו אני צריך להתמודד לא רק עם חזרתה של נגה הביתה, בעקבות גיוסו של נימרודי למילואים במלחמה הזו, אלא גם עם הגוש הפרוותי ומזיל ריר הזה.

חיים

מעגל הקסמים הזה נמשך עוד כיומיים ומתפתח ומעמיק. אני מוצא את עצמי מלטף את חיים דקות ארוכות ואז שעות. אני יושב על הכורסא או על הרצפה לידו, מלטף אותו ומרוקן את ראשי מכל מחשבה ארורה. שנינו מעבירים כך את השעות הארוכות, מתמירים את הבדידות העמוקה בזוגיות מוזרה. כשמי מבני הבית שב, אני מהר מתרחק מחיים ועוטה עלי שוב את המבט הנרגן והמיוסר וחיים משתף פעולה ומפנה לי את הגב וביחד אנחנו מזייפים יחסים של ספקנות, חשדנות וריחוק. אבל אני לא מצליח לעבוד על אף אחד, שנינו לא מצליחים. היד נשלחת מאליה אל עבר גבו והוא מתהפך לתנוחת העטלף שלו, חושף את בטנו ואת חזהו וזוקף את שתי רגליו האחוריות, בעוד אלו הקדמיות מתקפלות אל זווית בלתי אפשרית, שחושפת את האזור המדויק בחזה בו הוא אוהב את הליטוף. שפתו התחתונה נשמטת מטה בכוח הכבידה, חושפת את מלתעותיו, שפולטים ניחוחות לא נעימים בעליל. לי הם דווקא מזכירים את הניחוחות המושכים של מט"ש וחופמים מבוצבצים, ומעלים בי זיכרונות של צפרות מאושרת ורחוקה בזמן, זיכרונות של עתות שלום ושלווה.

הזוגיות שלנו מעמיקה וחמור מכך, נחשפת. אני נכשל עם פרצוף הנרגן והוא כבר לא מפנה לי את הגב. בני הבית מוצאים אותנו חבוקים יותר ויותר. נגה מאצילה עליי עוד סמכויות חיים. אני מטפטף טיפות לחות לעיניו הדוויות, מוציא אותו לטיולים שמתארכים והולכים ואמור להרביץ בו משמעת. במשימה הזו אני מתגלה ככישלון חרוץ. אני לא עומד במבטו הנוגה, התלותי. במקום לצעוק, אני מלטף אותו ונותן לו פיסה של גבינה צהובה. כשפעם אחת אני מוצא אותו בקומה השנייה, האסורה, מבקש אותי בפרצוף מוטה מעט הצידה וקומי משהו, אני אוזר קצת כוח וצועק לו "קישטה חיים, רד למטה, מיד." רבע צועק ושלושה רבעים מתפוצץ מצחוק, שעולה ופורץ ממעיין הצחוק שחשבתי שהתייבש בי, וחיים עזר לי לאתר מחדש. ואז אני יורד אחריו ומתחבק איתו בקומה המותרת לשנינו. מאוחר יותר, כשאני מספר לנגה היא נוזפת בי—שלושה רבעים כועסת ורבע צוחקת, מנסה להסביר לי שככה לא מרביצים בכלב משמעת, "נו, אבא, אתה לא מבין שהוא השיג את שלו? ירדת אחריו וליטפת אותו. מה אתה חושב? אתה מתמרץ אותו להמשיך לעלות." אני תולה בה פרצוף מוטה מעט מטה ומבט נוגה ונזוף. חיים מנער את ראשו, מעיף נתזים של ריר לכל עבר ואני שואל אותה בהכנעה אם אני יכול להוציא אותו לטיול. היא פולטת אנחה של ייאוש ואני וחיים ממהרים החוצה. כלומר, ממהרים בקצב הלא מהיר שלו.

מעגל הקסמים הזה נמשך עוד כיומיים ומתפתח ומעמיק. אני מוצא את עצמי מלטף את חיים דקות ארוכות ואז שעות. אני יושב על הכורסא או על הרצפה לידו, מלטף אותו ומרוקן את ראשי מכל מחשבה ארורה. שנינו מעבירים כך את השעות הארוכות, מתמירים את הבדידות העמוקה בזוגיות מוזרה.

חיים

בימים הבאים חיים ממשיך לישון 27 שעות ביממה, כי כזה הוא. אבל את מעט השעות הנותרות אנחנו מבלים בליבובים כלביים והדדיים. שני יצורים תלותיים. עכשיו אני מוצא את עצמי מוציא אותו גם לצפרות הבוקר, וזה מין שיא שלילי, שלא חשבתי שאגיע אליו אי פעם. מה, השתגעתי, שאני לוקח כלב שיפריע לי בצפרות? וזו לא במבה של יואב, זכר כלבה לברכה, שהוכשרה לזה שנים רבות. זה חיים, כלב שנפל עליי לפני שבוע וחצי ולא מבין דבר בצפרות. למזלי הוא עיוור מכדי להבריח את הציפורים והן מתאספות סביב שנינו, מקבלות את הזריחה בצהלה מנוצה ומצויצת. וכך זה ממשיך, הוא ואני, בשעות האלה, שכולם עוד ישנים, יוצאים לסיבוב של בוקר. אני מחפש ציפורים ואוסף את צואתו והוא מתעייף ודורש לחזור הביתה, שם הוא ממתין לי שאחזור מהמשך הצפרות וכשאני שב, הוא מתנפל עליי בעייפות אין קץ, מכשכש בזנבו, מְרַיֵּיר ומילל בשמחה, ואני מרחיק ממנו את המשקפת ונופל לצידו, מלטף ומחבק. קטי מתעוררת ועוברת על פני שנינו, מבטה קצת נגעל, והרבה נרגש, כי היא לא חשבה שתמצא בי מעיינות כאלה של דאגה ואהבה לחיים.

וכך זה עכשיו. חיים ואני, אני וחיים. אני מרגיש גאווה בכל פעם שחיים בוחר בי על פני ענבר ומקנא בנימרודי, כשבאותן פעמים ספורות בהן הוא מגיע מהמילואים לביקורים קצרים, חיים מבכר אותו על פניי ומנתר סביבו, מרייר, מכשכש לכבודו בזנב ומתעלם ממני. אני רובץ אז בכורסא, נרגן ועצוב וחושב על שש שאחרי המלחמה, כשנגה ונימרודי ישובו לביתם וייקחו ממני את חיים; על דמעות העצב והפרידה שאולי יזלגו מעיניי ויתערבבו בדמעות השמחה על שובו של שחף.