"תעשו את זה במקום אחר" מורה לנו המאבטח בקול מאיים. לך תסביר לו שהתחמס החליט להירדם דווקא מתחת לחומה של הכנסת, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה, כלומר לצפות בו ולצלם אותו, במקום אחר. הוא כאן. מה נעשה, נעיר אותו? ואת מי בכלל מעניינת הכנסת, או מי מחבריה? אנחנו כאן בשביל התחמס. מיכה מנסה לפייס את המאבטח, מציע לו להציץ בתחמס, שיבוא ויראה בעצמו איזה מתוק היצור הזה, כשהוא רדום ככה, חבוק עם גזע עץ. אבל אין אם מי לדבר. המאבטח החליט שהוא ממש אמור לאבטח את הכנסת ושאנחנו, עם כל הציוד האופטי, מהווים איזשהו איום עמום על חבריה וחברותיה. הוא לובש פרצוף מאיים ונובח עלינו שנתפנה. אבל הנביחות לא ממש עוזרות לו, כי לתחמס יש כוח משיכה, שלא ניתן לעמוד בפניו. וכך, זורמים עוד ועוד צפרים מהתחנה אל התחמס, חולפים על פני המאבטח המתוסכל, והוא, לאחר שמנסה את כוחו בנפנופי ידיים לא מרתיעים ואז בתחינות כושלות—הצפרים נוהרים דרכו, כאילו הוא שקוף—מרים ידיים ונסוג אל חמימותן של ההדחקה וההתעלמות. אולי אם הוא לא יביט לעברנו, נתמזג בנוף ונעלם, ממש כמו התחמס על רקע הגזע, או הזבוב על רקע התחמס.
