המבחן של מעין

האוטו מקפץ בחושך בין עצמים שטרם רכשו צורה: אבנים מעצבנות, שלדי עצים וספק ציוצים שיתכן ונובעים מציפורים מנומנמות. מקפץ ונחבט. אני קרוס במושב הנהג, כעוס, ממורמר ורוטן. כלומר, במצב צבירה שגרתי למדי. רק שהפעם טעמיי אמיתיים מתמיד. אני עייף וקר לי והדרך משובשת והגרביים דבוקים לרגליי ומהבילים ניחוחות שרק גְּרִיבָה רצופה במשך שני לילות וימים יכולה לייצר. ולידי מיכה. מאושר, חייכן וערני כרגיל. כלומר, באותו מצב צבירה תמידי ובלתי נסבל. מדי פעם, במיוחד לאחר קפיצה מכאיבה במיוחד, אני פולט לעברו קללה לא חרישית ורוטן שוב על הלילה השני הזה שהעברנו בשק שינה, עם אותם בגדים ואותם גרביים וריחות מתעצמים. בחיי שהוא הבטיח לי לינה בדירה האילתית של מעין, ביתו הסטודנטית, עם מקלחת חמה וארוחה ביתית ובגדים נקיים וריחניים. אבל מיכה מתעלם מקללותיי, ממשיך להשיט את משקפתו דרך החשיכה ומסביר לי בפעם האלף, באותו אורך רוח של עובדת סוציאלית אל מול המקרה הקשה ביותר שלה, שלמעין יש מבחן והיא צריכה להתכונן אליו "ולכן הפעם, מה לעשות, היא לא יכלה לארח אותנו, וחוץ מזה," הוא מוסיף ואומר באותה בת שחוק מורטת עצבים, "מה אתה בוכה? אירחתי אותך באוהל שלי, לא? והבאתי את כל האוכל ואתה, אפילו על הבפלות התקמצנת ולא הבאת. ומה, בדירה של מעין היית מקבל אוח מדברי כזה?" בנוגע לאוח באמת שאין מה לומר. חתיכת אוח חתיך הוא היה, שם בחניון הלילה של מעלה שחרות. אבל כל היתר? מה, הוא רציני? הקור הזה והאבנים שדקירתן חודרת מבעד למזרון והגרביים שמתעקשים להזכיר את נוכחותם בניחוח שמהביל מהם. אז אני פולט עוד קללה לא חרישית והוא, חיוך האושר מרוח על פניו, ממשיך להשיט את משקפתו אנה ואנה ואני, מהעצבים, אומר לו שלא אכפת לי מהמבחן של מעין ומבחינתי שתיכשל. הגיע לי לילה במיטה אמתית ולא באוהל המתפרק שלו. בבת אחת הופך מיכה מעובדת סוציאלית מכילה וחומלת לאמא לביאה, אולי דווקא אמא אווזה, זועמת ורושפת. הוא סומר את נוצותיו ומזהיר אותי מלקלל ולקלקל למעין את המבחן. שאם לא טוב לי אני יכול למצוא לעצמי שותף צפרות אחר, ושהוא בכלל לא מבין מדוע הוא מתעקש לסבול אותי. אני נוהם תשובה לא ברורה ומשתתק, כי איזה צפר בעולם מלבדו יהיה מוכן לסבול אותי. אז עדיף שלא למתוח עוד את סבלנותו.