ואז, באמצע שדה האספסת—אני והחנקנים מלחיתים מחום—החליט שלומי להראות לנו את התמונה של שדמית שחורת-כנף מתימורים. מיכה, כרגיל מופת של ריסון עצמי, מנפיק מחמאה כמעט כנה על הקרבה והאיכות הצילומית. ואני? נו, אתם לא יכולים להאשים אותי, נכון? עוד מימי העריסה, אני וויסות רגשי, לא ממש משדרים על אותו גל ובכלל, יש לי רגישות מיוחדת לצילומים של שלומי. הם נוטים להוציא אותי מדעתי, עוד יותר מלייפר מסתתר. אז צעקתי עליו. מה, אתם לא הייתם צועקים עליו, אם כך באמצע האספסת של טל שחר, הוא היה מוציא לכם את העיניים, דוקר לכם את הלב, ומרעיל את בארות התשוקה שלכם? אז צעקתי שהוא מנוול. זה בדרך כלל מה שנצעק לי, כשאני רואה צילום שלו. והפעם השתלשה לי הצעקה: מנוול, מנוול, מנוול. זה לא שהוא נעלב, כלומר נדמה לי שלא היה לו זמן להיעלב. כי בין לבין הוא היה עסוק בהצלת פרה בשלט רחוק, וחוץ מזה הוא כבר די רגיל להתקפי הקנאה שלי. אבל בקרב הציפורים יצרה הצעקה המשולשת מהומה לא קטנה. הניצה המצויה התעצבנה, כי בדיוק היא הייתה ביעף לחטוף איזה נחליאלי צהוב וכולם פרחו לה ונמלטו. חנקן אדום-גב החליף רגליים וענף, תפר התרגש ונזף, ודוחל חום-גרון נבהל ועף. הוא נעלם לפני שהצטלם. ומהצעקות שלי, גם יישור הקו המופתי של שלושתנו, אל עבר חנקן שחור-מצח—גם הוא מלחית וסובל בחום ובלחות—התפצל והתפזר והחנקן אתו, התעופף והתרחק. עתה, גם הריסון העצמי של מיכה עמד בפני קריסה. הוא רצה לחנוק אותי. ביצעתי נסיגה טקטית וכמעט שרמסתי רשת של כסופית דקת-פסים. ואילו שלומי, בסוג של פעולת תגמול, פנה אליי, מבליע חיוך, והזכיר לי שורה של צילומי עבר מופתיים: חופמי ערבה, רץ מדבר, חמריה שחורה והרשימה עוד ארוכה. אוי, איך שהבזיקו לי הצילומים האלה בראש, במיוחד ההם ממישורי הלס, והתכעסתי, בטח שהתכעסתי. איך לא אתכעס, כשכך, באמצע האספסת, הוא מזכיר לי צילומים מנקרי עיניים. בחיי, שאם מיכה לא היה שם, הייתי זורק עליו מצלמה. אבל ככה לא נעים, בכל זאת זו המצלמה של מיכה. מה הוא יגיד? והוא בטח לא יהיה מוכן לתת לי מצלמה חדשה, אז התאפקתי. בכל כוחי התאפקתי והסתפקתי ב"מנוול" יחיד ושגרתי.
