ואיך שאני מגיע גם מתחיל הגשם והוא מצליף בפניי ואני לבוש רק בפלאנל דק, כי רבאק, מי משוגע לגור בשדירת ההר. ממש קר. והענן ההוא, שציפרתי תחתיו לפני שעה קלה ליד הבית, שוב מגיע אלי, אבל אחרי שהוא העפיל את ההר הוא עבה שבעתיים וטעון בטון של גשם, שאת כולו הוא מוריד עליי. והוא גם עוטף את כל האזור ולך תמצא קיכלי סהרון בערפל הכבד הזה. טוב, מיכה רואה את פניי ופניו נופלים. הוא ממלמל משהו על הקיכלי שהיה פה ועף לשם ושהוא מתנצל (ותאמינו לי, הוא מתחרט על הרגע שבו הוא התקשר אליי), וצ'ארלי מתחיל להשתמט ממני בזנב שמוט. ושניהם מתנצלים ואומרים ונובחים שהם צריכים לחזור הביתה, כי הזמן נגמר וקר, אבל אני לא מוותר בכזו קלות ומיכה קצת מבוהל ומתחיל להדריך אותי בסבך השיחים, בין כמה פרושים אומללים ושחרורים, שרק מלראות אותי מתחרטים שבקעו ללא סהרון על חזם.
ואתם יודעים איך זה עם קיכלי סהרון. הוא לא נותר באותה נקודה (בטח, מיכה, למה שהוא יישאר אם אתה לא נועץ אותו במקום!), אז אין קיכלי והגשם מתחזק, גם הזעם שבי על מיכה גואה ושוטף את העמק הקטן וממלא אותו בבוץ מחליק. ומיכה שוב מתנצל ומציע שאקח ממנו את המעיל, אם רק אתיר לו ולצ'ארלי ללכת הביתה ואני מתרצה כי קר ולוקח ממנו את המעיל ואפילו—בחסדיי כי רבים—מקפיץ אותו למכונית שלו ושניהם נעלמים, לא לפני שהוא רוטן משהו כמו "כפוי טובה". בחיי, שחצוף המיכה הזה.
ומיכה שוב מתנצל ומציע שאקח ממנו את המעיל, אם רק אתיר לו ולצ'ארלי ללכת הביתה ואני מתרצה כי קר ולוקח ממנו את המעיל ואפילו—בחסדיי כי רבים—מקפיץ אותו למכונית שלו ושניהם נעלמים, לא לפני שהוא רוטן משהו כמו "כפוי טובה". בחיי, שחצוף המיכה הזה.
