ואני כועס עליו, כי הבזבוזים הם ציפור חביבה והיא לא אשמה שזו שירתה ו-,"מה חיים, שמעת פעם את השירה שלך, שאתה מתלונן עליהם ככה?" והוא תולה בי את מבטו שלו, שאני לא מסוגל לעמוד בו, ושואל על השריקה החדה ההיא, שהייתה כל כך קרובה והקפיצה אותו, ואני צוחק ואומר לו, שזה היה השלדג לבן-החזה, שצד נברן אומלל ועף נרגש אל עץ הכליל שלנו, לבלוע אותו. הנברן עוד שֶׁרִקְרֵק קצת באומללות והשלדג צפצף ככה בהתרגשות, לפני שהניף את מקורו ובלע את הנברן. וחיים מזיל ריר, כי כמה הוא רוצה לצוד נברן בעצמו ואני תמיד מפריע לו בשדות, ומלועו עולה היללה הזו, הנרגשת, הכמעט אנושית, מלאת תָּאַנִיָּוֹת וְתוֹאֲנוֹת, ואני קצת מתרגז, ואומר לו, שבסדר גמור, עוד שבועיים הוא חוזר הביתה, לירושלים, ואז נראה אותו מתעורר מההמולה העירונית של צפירת מכוניות וצעקות המסחר והסירנות הנצחיות של אמבולנסים וניידות משטרה, "נראה אותך אז, לא מתגעגע לציפורים ואליי".
והוא מרגיש קצת לא נעים ושולח את לשונו ללקק אותי ואני חומק ברגע האחרון, והוא שואל על הרעמים האלה, העמומים, ואני אומר לו, שכן, נכון, זה ככה כל הבוקר, ככה כבר כמה בקרים. "אבל הרעשים האלה, חיים, אינם באשמתי ואלה לא ציוצי ציפורים. אלו הם רעמי המלחמה ההיא, שעוד משתוללת שם בעזה וקוטלת חיים כה רבים". וחיים מהנהן בהבנה ומניח בעצב את ראשו הכבד בחיקי, וביחד אנחנו מנסים להתנחם.