הנגיף

ימי מחלה | 22 בספטמבר 2023

חולדה

חגורת הכתפיים והשוקיים מחליפות ביניהן איתותי כאב ומצוקה, האף סתום והנשימה כבדה. אני מתיישב, נכון יותר: קורס, ליד שולחן קק"ל, שבחורשת העצים שמצמחת סמוך לביתי, מניח עליו את המשקפת, המצלמה והכובע, ומניח לשמש לזרוח ולחולדה להתעורר. צלליות צוצלת וצפצופי צופיות. ראשוני הרצים שבים מהשדות, דלתות נטרקות ומוליכי כלבים יוצאים מהבתים השקטים. טרקטור יחידי מטרטר ומרעיש.

מאחורי גבי עולה השמש וקרניה מלטפות ומעסות בעדינות את כתפיי הכואבות, את השרירים המעיקים. כבר חמישה ימים שהנגיף מתעלל בי והגוף מתאמלל ומיטלטל בין תקווה וייאוש. בבקרים, אני אוסף את שבריי מהמיטה לכמה דקות של אוויר חופשי וצפרות קצרה. בחלק מהבקרים אני מצליח להלך לאורך התעלה, מתיישב על הגדה של שלולית הביוב ומתחנן לזמיר המנומר שישיר, כי זמרתו היפה מזור ומרפא. אך הזמיר מסתפק בשריקות גבוהות, בהבלחות חטופות ומתסכלות וכשהנגיף מרים את ראשו, אני שב הביתה וקורס למיטה.

מאחורי גבי עולה השמש וקרניה מלטפות ומעסות בעדינות את כתפיי הכואבות, את השרירים המעיקים. כבר חמישה ימים שהנגיף מתעלל בי והגוף מתאמלל ומיטלטל בין תקווה וייאוש. בבקרים, אני אוסף את שבריי מהמיטה לכמה דקות של אוויר חופשי וצפרות קצרה.

סנונית מערות

מיינה

בקרים אחרים, כמו בבוקר שישי זה, אני מסב לשולחן קק"ל בחורשה ונמסך, חסר כוחות, בקולותיהן של הציפורים. בין צללי העצים משוטטות מיינות באדנות מרתיעה ודרורים מנקרים מהקרקע בצניעות, כמו אנקורים בעברית היפה של פעם. בולבול נוחת על שלדי הברקנים, שמעטרים את הגבול שבין חולדה ושדותיה. אנחנו משחקים מחבואים. הוא מציץ מהקוץ, מצייץ, קופץ לקוץ סמוך, ואני נדרך שקט, מאפשר לו לחוש בנוח ולהתקרב עוד, עד שאפי כושל ומחריש את השקט באפצ'י רועש והבולבול נבהל ומתרחק.

פשוש עלום מטרטר לפניי וירגזי מצוי מצייץ בגבי. אין לי כוח להסתובב אליו ואני מנסה לפרש את ציוציו, אלו מהם של שלווה ואלו של אזהרה ומתי אני יכול לצפות לצלילה מהירה של נץ. אך הבוקר אין נץ, רק בז מצוי שמרפרף מעל לשדות ודיה שדואה דרומה, בודדה. והצרחות הרגילות של השלדג לבן-החזה הממשי, שבטח מפחיד את הירגזי, יותר מכל נץ דמיוני.

בקרים אחרים, כמו בבוקר שישי זה, אני מסב לשולחן קק"ל בחורשה ונמסך, חסר כוחות, בקולותיהן של הציפורים. בין צללי העצים משוטטות מיינות באדנות מרתיעה ודרורים מנקרים מהקרקע בצניעות, כמו אנקורים בעברית היפה של פעם.

זמיר מנומר

דררות

מסוק ממריא מתל נוף לאימוני שישי של מילואימניקים, שעוד לא החליטו שלא לטוס ומטס של דררות מטביע את טרטור הרוטור, בצווחות תוכיות רמות. עוד דררות שוטפות אותי בירוק ססגוני וסנוניות מערה ורפת מטביעות אותי בפטפוטי צהלה. ציוצים של פפיוני עצים וגיבתונים אדומי-מקור מזכירים לי את כל הנדידה שהפסדתי בימים האחרונים, ועוד אפצ'י רועם מזכיר לי למה.

מלים בורחות לי ואין לי כוח לרדוף אחריהן. המחשבה מתבדרת וכתפיי שחות, אך מהבית נשמעת חריקת התריס שקטי מעלה, והיא לי כברכת בוקר טוב חמימה. אני סופר אחורה את השניות, ובאיחור אופייני של דקה או שתיים, פורצת ענבר מהדלת בריצה, ממהרת להסעה. השמש צובעת את קווצות שיערה הפזורות בהילה יפה. אני קורא לה, אך היא לא מוצאת אותי וממשיכה לאוטובוס בריצה. השמש מתחילה להציק ואני מתעייף, ניגף מהנגיף ואוסף את עצמי לשוב הביתה ולקרוס לעוד יום במיטה.

ענבר ממהרת