במזרח עולה השמש אל מעל למגדלי אולגה ואורה נחבט בצוקי הכורכר ומתלטף בכרי השיח המתעגלים של אלות המסטיק המרובות, שפזורות על החוליות הלחות מרסס ים. האור מקציף על הגלים ובעננים, משתקף מלמטה ללמעלה ומלמעלה ללמטה, גם כחול השמיים משתבט בכחול המים, ולמול החוף נוצרת סימטריה של כחול ושל לבן, שמים ומים, קצף גל ועננה, ורק העורבים שרבים עם הבזים המצויים שוברים את התואם המושלם, את תמונת הראי, כי הם רבים את ריבם רק למעלה. העורבים רודפים והבזים בורחים, עד שנמאס לאחד מהבזים והוא משיב מלחמה לעורבים, ובת זוגו מצטרפת אליו והקרב הופך גועש כמעט כמו הים ורועש ממש כמותו. סחרחרה כהה של עורבים ובזים, ומשבי הרוח המתגברים מצרפים את נשיפתם להלמות הגלים, לקריאות העורבים, למשק של כנפי הבזים, שגולשים מטה לעבר הים לחמוק מהעורבים, שרודפים אחריהם עוד קצת. עד שהם נוטשים את המרדף, ויורדים אל בין שיחי האלה, ללקט מזון.
להק של סנוניות רפת ולהק של טסיות, פעם זה ופעם זה, גולשים בבקיעי הכורכר, עוקבים אחרי התוואי השבור של הצוקים ומעירים בי מעט חיים, עם העייפות הזו שעוטפת אותי אחרי משחק האליאס הסוער שנמשך ונמשך אל תוך ליל אתמול, עם ההגדרות המוצלחות וההגדרות הכושלות וצעקות המחאה שנזרקו מצד לצד והצחוקים והנאצות, וגם אחרי המשחק לא באה לי השינה והתהפכתי במיטה בעוד הבוקר קרב. וככל שהוא קרב והשינה מתרחקת, כך מתרחקים גם אתרי הצפרות המושכים, למשל נחשולים והמעפיל, מקומות שימלאו את מקום הנדידה שכמעט ונגמרה. אני מתהפך וחוזר לקרוא בספר, מכבה ומדליק את האור, מהפך בדפים ומתהפך במיטה, ופתאום—לא ברור כיצד—כבר בוקר מוקדם ואני ער וטרוט עיניים, זנבו של חלום חומק ממני, גם ייסורים עצמיים בשל איזו הגדרה שברחה ממני בעיצומו של המשחק ואיך יכול היה להיגמר אחרת. אני מושך את עצמי בשקט מהמיטה כדי לא להעיר את קטי ומשרך רגליים כואבות מתשישות וגוף דואב מִלֵּאוּת, ומהעייפות שממלאה אותי אני מוותר על נחשולים ועל המעפיל. אצטרך להסתפק בשמורת גדור ובשגרה של בין אביב מאוחר לקיץ מוקדם. צפרות מוכרת ואיטית.
אני מתהפך וחוזר לקרוא בספר, מכבה ומדליק את האור, מהפך בדפים ומתהפך במיטה, ופתאום—לא ברור כיצד—כבר בוקר מוקדם ואני ער וטרוט עיניים, זנבו של חלום חומק ממני, גם ייסורים עצמיים בשל איזו הגדרה שברחה ממני בעיצומו של המשחק ואיך יכול היה להיגמר אחרת.
