אנחנו מתחילים את ההקפה. יואב בראש, שי ואני מנסים לשמר את השלשה, אך מוקה מתקשה עם המשמעת שנכפית עליה מחדש, כי תשעה ימים תמימים נהנתה מחירות גמורה. מדי פעם יואב שולח מבט מעבר לכתפו, מהמהם משהו על הבושה והחרפה ואיך התדרדרה הצפרות בתשעה ימים של היעדרות, ואנחנו מועדים אחריו, מדי פעם נזכרים להשתמש במשקפת ובטלסקופ, אך רוב הזמן, מהפחד, רק מתאמצים לשמור על קצב המסע. גיבתון אדום-מקור מגחך על רקע הזריחה, חנקן אדום-ראש מכחכח מעמדתו על קוץ לח ממעט טל, חסידות לועגות לנו מהמאגר, שקנאים מתגלגלים מצחוק במעופם הכבד, זרון פס מפריח לשמיים ברכיות ומריות שמסתבכות עם להקה של בקאיים מעופפים ומטרטרים, מצנחיהם הצבעוניים מושכים את חמתו של יואב, גואלים אותנו לרגע מזעמו ומכבלי מבטו הנוקב. הללויה, לא חשבתי שאי פעם אודה לבקאיים הנאלחים.
כך אנו מועדים בעקבות מצעדו הנמרץ של יואב, מתעגלים סביב המאגר ועוצרים להפסקות שתייה קצרות. בפקודה. מירומיות לבנות-כנף מלוות אותנו מהמרום, שחפיות ים שומרות מרחק ושחפית עבת-מקור גולשת לבחון מקרוב את המחזה המוזר. הזמן עובר, שעה וחצי ושעתיים, השמש מעפילה וגם יואב מתחיל להתקמט ככה. בתחילה רק קצת ובקצוות, אבל אז הקימוטים מתגברים ומשתלטים, ופתאום הבגדים כבר לא כל כך מגוהצים והצעדים לא מאוד מהוקצעים וזיפים מתחילים לצמח והרעננות הקנייתית כבר לא מה שהייתה. הוא עוד ממשיך לרטון ולנזוף ולנבוח, אבל אני מתחיל לרחם עליו טיפה. לא פשוט לחזור מקניה לגן-העדן הניסי הזה ולנסות לשמר על התלהבות צפרית ועל זיק של חיים, שלא לדבר על נורמליות ושביב של תקווה. ארבע שדמיות אדומות-כנף עוד מצליחות להעיר בו איזה רמץ של השתלהבות, אבל ככלל הולכות עיניו וכבות.
השמש מעפילה וגם יואב מתחיל להתקמט ככה. בתחילה רק קצת ובקצוות, אבל אז הקימוטים מתגברים ומשתלטים, ופתאום הבגדים כבר לא כל כך מגוהצים והצעדים לא מאוד מהוקצעים וזיפים מתחילים לצמח והרעננות הקנייתית כבר לא מה שהייתה.
