צללית נץ מתפרצת בין עצי הזית בעמק צורים. מעוף נמוך ומהיר, מתפתל בין הגזעים. כנפיו לוטפות את נופי העצים. אוושת העלים, שזעים ממהירות חליפתו, ציוצי אזהרה של ירגזי וצמרות מרשרשות. מלבד זאת, דומיית בעתה. הציפורים השתתקו. שירתו של אדום החזה, שליוותה אותי משך התצפית, נמוגה ונידפה. הוא מתעטף בהגנת השתיקה. הנץ מרוכז במטרתו הקטנה, מתמרן אליה דומם וחרישי. אבחות כנף עוצמתיות ותנועות קלות של הזנב. חרדת הציפורים מתפוצצת אל סערת ציוצים. קולות רבים מצטרפים אל הירגזי והשקט הקודם מתחלף בשאון רב. נץ ולא יותר, אך בועת השלווה, שעטפה את העמק ובודדה אותו ואותי מהמציאות הארורה, פוקעת ואל העמק הקטן גולשים מיתות רחוקות ועצב קרוב. הלב נצמת. עלווית החורף, שהייתה מטרתו של הנץ, מנתרת ונמלטת. אך כפסע היה בינה ובין לפיתת טפריו. פעימות ליבה והלמות ליבי מאיצים ומסתנכרנים, מכים באוזניי, מחרישים מכל ציוצי הציפורים גם יחד. הנץ ממוקד מכדי להתאכזב מבריחת העלווית וממשיך בהסתערותו אל עץ האלה. פרושי הרים ופרושים מצויים פורחים מהעץ ונעלמים בבוהק המסנוור של אל-אקצה.
אני נותר מהופנט אל מול העץ, שהופשט מְעָלָיו והופשט זה עתה מציפוריו, שקישטו אותו בצבעיהן. הוא נותר עירום וחדגוני. ענפיו הקרחים נמתחים מעלה, אל שמי החורף התכולים. העיר ניבטת דרכם, מקווקוות בהם, כשתי וערב. ארבעה קיכלים רוננים נורים מהעץ, כְּמִקֶּשֶׁת דרוכה. שני עלים נושרים ומתערסלים באיטיות חרישית אל הקרקע המצפה. שני קאקים מסרבים להתרגש מהסתערותו של הדורס. הם ממשיכים להתפתל סביב עצמם, משתרגים בין השריגים, מתלפפים בענפים. שני צללים אפלים בעלי עיני תכלת בהירות, מאירות. פרח אחד ויחיד של עץ השקד מנסה כוחו בפריחה מוקדמת, קורא לחרקים, שיקרבו ויטעמו מתקרובתו. אך קר מדי ואף מאביק אינו נענה לקריאתו. קול לבן ובהיר בָּרִיק הקר והכללי.
אני נותר מהופנט אל מול העץ, שהופשט מְעָלָיו והופשט זה עתה מציפוריו, שקישטו אותו בצבעיהן. הוא נותר עירום וחדגוני. ענפיו הקרחים נמתחים מעלה, אל שמי החורף התכולים. העיר ניבטת דרכם, מקווקוות בהם, כשתי וערב.
