הסבכים יוצרים מארג תוסס ותזזיתי ואנו מנסים לפענח את חלוקת התפקידים ביניהם, את קווי האופי השונים של כל אחד מהמינים. הסבכים שחורי-הכיפה הם הרבים ביותר והאסרטיביים מכולם. חלק ניכר מזמנם הם מקדישים למרדפים זה אחר זה, נוחתים לכמה רגעים, טומנים מקורם בתות, מגלים בענף סמוך להם שחור-כיפה נוסף, מניחים לתות ופוצחים במרדף אחריו, שבסופו ימצאו עצמם על הקברים. נבוכים הם יחככו את מקורם על האבן הירושלמית, ייטיבו כיפתם על הראש וישובו אל העץ. הסבכים הניציים גדולים וכבדים, לא מרגישים מאוימים. לפעמים קצת רודפים זה אחר זה, או ששחור-כיפה חצוף מנסה להציק להם. אך ככלל הם מעדיפים את העסיס הניגר על פני קריאת תיגר. סִבכֵי טוחנים חומקים באלגנטיות בין כל הסבכים האחרים, מנווטים את דרכם בין כל המרדפים, מוצאים נקודה שקטה, ממנה הם טועמים מהפרי ומנתרים חרש אל חרקים קטנטנים. הסבכי האפור הוא האיטי מכולם. הוא אחר, שקט ולא תזזיתי. הוא חומק אל תוך גוש עלים, מסתתר בו, נמנע מריבים ומרדפים. מדי פעם נחשף ראשו או מקורו, משוקע בתות עסיסי, יתרת גופו חבויה בעלים, מוסתרת מפנינו ומפני יתר הסבכים.
שיח הרדוף צמח בין הקברים ונגזז. על קניו הקצוצים ניצבת שיחנית זית, משענת קנה לא רצוץ. היא אדישה לתות ועסיסו, סורקת את סביבותיה ומזנקת למעופי ציד מקושתים וקצרים. שוב ושוב היא מזנקת ושבה אל ההרדוף, משתרגת בין ענפיו וקופצת מהם אל עוד חרק מעופף. כמה שיחניות קטנות מבכרות את עץ התות, מטרטרות מתוכו ומתבסמות מפריו. זמיר מנומר פוסק משירו, מציץ מצל העץ, מנתר בשתי רגליים צמודות לאורכו של קבר. הוא מרחרח את האור וממהר לשוב אל אפלולית הצל.
הסבכים הניציים גדולים וכבדים, לא מרגישים מאוימים. לפעמים קצת רודפים זה אחר זה, או ששחור-כיפה חצוף מנסה להציק להם. אך ככלל הם מעדיפים את העסיס הניגר על פני קריאת תיגר.