היעלים שנחרטו בגיר וכל השנה לכודים בחרותות משותקים ושתוקים, בוקעים כעת לאורו של הסנה, משתחררים לחיים, מתקבצים לעדרים אינסופיים, מכרכרים ומפזזים. מניפים קרניים עבותות, בוטשים פרסות, פועים וגועים. לצידם מגיחים גם יענים חרוטים ונחשים לוחשים, עקרבים זוקפים עוקצים ולטאה מטלטלת בטן אימתנית. עין לטושה אל השמיים וכהן מתפלל לקדושה. המוני זאבים משתחררים מהסלעים ומיד מייללים את האנרגיות שהיו כלואות בהם ופותחים במרדפים אחרי היעלים שבוטשים בפרסותיהם ונמלטים, והמדבר רועש כעת וגועש וכולו המולה ומהומה וציידים וניצודים וגם שקט עמוק, אמוני. כי הסנה בוער ומסנוור ומחזיר את ההיגיון המושחז לנדנו. ושתים עשרה ורדיות סיני חולפות מעל לכתפי ועפות אל הסנה כמו חצים למטרתם ואני מצטמרר וראשי הולם כמו מתוך גולגלת זרה ומרוחקת, רווי מחשבות מתנכרות ונמלטות, שופע דמיונות שמתחזים לזיכרונות וזיכרונות שמסתווים לדמיונות. המוני דמונים, לא כולם זדוניים, אורבים בקמטי הקיום המעמיקים ובצללי החיים שמרקדים לאורן של להבות הסנה.
ואין לי אלא להמתין לבעירה שתשכך ולריצודים שיכבו ולחכות שהמדבר ישוב לקדמותו ושהסוף ישוב למשול. לחכות שהיעלים יחזרו לחרותותיהם והקדמונים לקבריהם. שהשיירות תרדנה בהר והאנשים יתפזרו לביתם ושאוכל לחזור לעצמי ולהמליך עלי מחדש את קול ההיגיון.
