דילוג לתוכן

הסקר

סקר בזים שחורים במזרח הר רמון | 23-24 בספטמבר 2022

"יאללה, הגענו, רדו," פוקד מידד. אני עוד חיוור ממעלה נוח ומהדרכים האחרות, שעולות, יורדות, נופלות לתהומות, משתפעות אל מצוקים, מקפיצות את המכונית ומשברות את הגב. דידי חלף אותן בנהיגה מהירה, לפעמים שתי ידיו על ההגה, פעמים אחרות רק יד אחת והיו גם פעמים שהזיתי, בחיי שהזיתי, כי ראיתי אותו עוזב את ההגה ומנופף בשתי ידיו והטנדר הירוק נוטה על צידו ואני נוטה למות רק מההטיה ומההזיה. מה הזיה? ביעותים, בחיי שביעותים, לא יכול להיות שהוא נוהג ללא ידיים, לא כאן ולא עכשיו, אבל בחיי שההגה מסתובב מעצמו, כי דידי בשלו, ידיו בשלהם ואני לא בשלי ולא בשלו, אני בשוק. אבל הגענו לאנשהו, לא ברור לאן, אך לאנשהו, כי מידד מורה לי ולאלדד לרדת, ואני לא ממש מאמין, כי אנחנו באמצע שום מקום. ואני מביט בו, מנסה לנער את החיוורון, לשוות מעט סמכות לקולי, שרעדותיו מתחרות רק בחיוורוני, ושואל בהיסוס, "לאן הגענו מידד? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון? זה שום מקום כאן." ומידד לא טורח לענות, קובר את מבטו בלוח המחוונים ואני ואלדד מועדים החוצה, אל השום מקום הזה והחום והזבובים המזמזמים. ואני לא מבין ולא מאמין, כבר שנים שאני רודף אחרי מידד, שיצרף אותי לסקר בזים שחורים, שנים שאני מזכיר לו ומנדנד לו, בראשי יש חזיונות על צוקים רמים ונישאים וזוגות סודיים של בזים שמזדווגים אל מולי וצדים סיסים ומאכילים גוזלים, הכל במרחק נוח לצילום, בזוויות שיעוררו קנאה בכולם, ושנים שהוא דוחה אותי בתואנות כאלה ואחרות, והפעם כנראה שהוא נדחק אליי כמוצא אחרון והציע לי להצטרף אליו לסקר, וכבר ימים שאני מזיל ריר על סוף השבוע אל מול המצוק והקן והזוג הסודי והסוער, רק כדי שנבעט מהטנדר של דידי, אני ואלדד.

שנינו נשלחים על ידי מידד לטפס על הגבעה, שהוא קורא לה "חולשת." מה חולשת? מי חולשת? על מה היא חולשת? כולי חולשה ואכזבה וההנחיות של מידד רודפות אחרי: "אתם מטפסים על הגבעה הזו, מציבים טלסקופים וסורקים את האופקים, לא מורידים עיניים מהשמיים ומאתרים לי בזים מעופפים. ברור?" אני עוד מנסה להתקומם, לערער, אבל אין למי, כי דידי ומידד כבר נבלעים בענן של אבק. אני עוד מספיק לראות את שתי ידיו של דידי מתנפנפות בחלל הטנדר, ההגה מסתובב מעצמו והטנדר מעופף בעצמו בשיפועים האלה, המפחידים, וזהו, אין עוד עם מי לדבר.

שנינו נשלחים על ידי מידד לטפס על הגבעה, שהוא קורא לה "חולשת." מה חולשת? מי חולשת? על מה היא חולשת? כולי חולשה ואכזבה וההנחיות של מידד רודפות אחרי: "אתם מטפסים על הגבעה הזו, מציבים טלסקופים וסורקים את האופקים, לא מורידים עיניים מהשמיים ומאתרים לי בזים מעופפים. ברור?"

סלעית נזירה
סלעית שחורת-בטן

אלדד ואני מחליפים מבטים מרירים ומתחילים לטפס על הגבעה וכולה דרדרת של אבנים חדות ותוך כלום של זמן אלדד מועד ואני נופל, שנינו מתדרדרים מעט, קמים, מתאוששים, מוחים טיפות של דם מהברכיים ומטפסים כדי לחלוש לא ברור על מה, יש שם מצוק צינים ובקעת מחמל, אך הכל במרחק מזעזע, שום צוק ושום בז, רק סלעית נזירה באה לארח לנו חברה. ואני מקטר קיטורים ואלדד מקטר קיטורות, וקיטוריי וקטורותיו מסתלסלים מעלה, נסחפים מזרחה, מהדהדים מקול צחוקם של דידי ומידד ושבים אלינו אל הכלום הזה, הרחב ומעורר הרעב. טוב, לפחות יש לנו את הפיסטוקים שאלדד הבטיח ואלדד רוכן אל תיקו ואני מתחייך מהמחשבה על הפיסטוקים הירקרקים, רק כדי שאלדד יגלה שהוא שכח אותם בטנדר הירוק, והחיוך שלי נמחק, הופך לתסכול, שמתרבד עם ערימת התסכולים המצטברים, ואני רוכן לשלוף מהתיק את החצובה כדי להתקין את הטלסקופ, וכמובן שגם החצובה נותרה בטנדר, ואני כמעט בוכה, מדמיין אותה מיטלטלת ומתרחקת, מתרחקת ומיטלטלת, ואין לי טלסקופ לסקור את הרקיע ואת המצוקים שאינם, רק זמן יש לי, שנמתח ונמתח.

לפחות השמש יורדת בהדרגה, החום מפנה את מקומו לרוח ולשריקות של שרקרקים, ומלבדם השממה הזו, רק זבוב אסטרית ירוק עיניים, ושפירית מופרעת או אובדת, ואני רוכן אל הזבוב להעביר את הזמן והוא נועץ בי את עיניו הירקרקות המהפנטות, וכשאני קם, די מסטול ממבטו, הצל כבר עוטף אותנו כשמיכה ברוכה, וממש אז חולפים אותנו זוג בזים שממהרים בעקבות להקה של סנוניות. רק שהכל מתרחש איזה שני קילומטרים מאתנו. ואני מבין שכך הוא הסקר, וכל החלומות שלי שוקעים עם השמש, ודידי ומידד חוזרים עם הטנדר, לוקחים אותנו אל ארוחת ערב ושינה, רק שאין פוייקה וגם שלוש חלות שהובטחו אינן, כל אחד מאתנו הופקד על שכחה אחת והצטיין במשימתו.

לפחות השמש יורדת בהדרגה, החום מפנה את מקומו לרוח ולשריקות של שרקרקים, ומלבדם השממה הזו, רק זבוב אסטרית ירוק עיניים, ושפירית מופרעת או אובדת, ואני רוכן אל הזבוב להעביר את הזמן והוא נועץ בי את עיניו הירקרקות המהפנטות

אסטרית הצאן
גמל שלמה מדברי

אלדד מאלתר ארוחת ערב, ואנחנו מתנפלים על שישיית בירות שמישהו שכח לשכוח והן כאן, כמעט קרירות, ואוכלים ושותים ונופלים לישון בבקעת אבו טריפה, ליד עקצן צהוב גדול ממדים שחולש על כל הלילה, מלקט אל מלתעותיו טרמיטים עסיסיים, ומדי פעם מנופף בעוקצו, מזהיר אותי מלהתקרב. ואני לא רוצה כלל להתקרב, רק לישון ולחלום על בזים שחורים קרובים, מסעירים, צדים או מזדווגים ואם ניתן אז עושים את הכל קרוב קרוב, כמו שאני חולם כבר שנים. אבל אני מתעורר באפלת השחר המדברי, לגלות שהבוקר של היום השני אינו שונה במאום מהערב של היום הראשון. שוב מידד ודידי זורקים אותנו בשום מקום ואני מקטר קיטורים ואלדד מקטר קיטורות, והפעם לא באים הבזים, אפילו לא מרחוק, סביבנו שממה ודממה וכלום מכלום, רק סלעית שחורת-בטן ידידותית ושיח או שניים וחמישה נחליאלים צהובים שממהרים להיעלם, כי מה יש להם לעשות פה עם אלדד ואיתי ועם הכלום והחום.

ואנחנו סורקים את האופקים הריקים, כי אלו ההנחיות, אבל בחיי שאין כלום, רק גמל-שלמה מדברי שחולם יחד איתי על בזים שחורים, ושעתיים שחולפות להן באיטיות משוועת, עד שהטנדר הירוק בא לאסוף אותנו ומידד נוזף בנו על האין בזים ודידי ממשיך להתעמר בי בנהיגתו, ידיו יוצאות אל החופשי, מתנופפות בחלל הטנדר ואני רואה את ההגה מסתובב מעצמו ואת הטנדר מיטלטל ונזרק, מתקדם לא יודע איך אל מעלה נוח, שהוא הכל מלבד נוח, ובקצה המעלה אני כמעט פורץ בבכי ואפילו מידד מתרכך ועוזר לי לרדת ברגל את המעלה, רק שלא אכנס שוב אל הטנדר. אך כשהמעלה נגמר הם מאלצים אותי להיכנס שוב אל הטנדר וקפיצותיו, ואני מחוויר והולך ונודר שורה של נדרים: שאני עם סקרים גמרתי וממידד אני לא מוכן יותר לשמוע ומדידי אני רוצה לשכוח. וכך חולף לאט העינוי וכשאנו עולים על כביש ארבעים, אני מועד מהטנדר בברכיים פקות, כורע על ברכיי ומנשק בחום את האספלט הברוך.

אלדד צופה בכלום