בתחילה הופיעה גבעת קומפוסט בשדות, מתגבננת ומתגבהת מעל לקו האופק, מפיצה ניחוחות שנישאים עד חולדה. השכנים מעווים אפים, שואלים אם אני יודע מה פשר הריח הנורא ואני כולי חיוכים, מרגיע אותם שיהיה עוד יותר גרוע, כלומר הרבה יותר טוב, "רואים את השרוך הכהה הזה שנקשר בשמיים? אלה מגלנים שנמשכים אל הניחוח. חכו, חכו, כמה כיף עוד יהיה." עכשיו הם מעווים את אפיהם לא רק בשל הריח, אלא גם בשלי, שמתלהב בשלו. לכו תסבירו להם כמה טוב הקומפוסט לנשמה. אני נותן לריח להתגבר כמה ימים ולשרוך המגלני להתארך, כי מיום ליום מספר המגלנים מכפיל ומשלש את עצמו. חיל החלוץ שהגיע בימים הראשונים, כבר הפך מזמן לצבא שלם של עשרות רבות ששינו את מסלולם ובמקום לנחות בגדות הבוציות של המאגר, נוחתים בשיפולי הגבעה העשירה, או ממש על ראשה.
קצת לאחר אור ראשון, המגלנים עוד צלליות כהות על רקע שמים מתבהרים, הם מגיעים בטורים ארוכים, או בלהקות מפוזרות, כמה מהם אף בבודדים ובזוגות. הם נוהמים ונואקים חרש. זה לזה או באזהרה לי שלא אתקרב יותר. אני יושב מכווץ בצל ברזים של מערכת השקיה, אולי יחששו כך פחות, אפוף בריח ומאושר. המגלנים מנמיכים ומותחים מטה את רגליהם, נוחתים תוך חבטות של כנפיים מתפתלות ונוהמים אל עבר העדר הצפוף מדי עוד כמה נהמות תלונה שקטות. רגליהם כמו יער סבוך שטופף באחידות על הגבעה. המגלנים שנוחתים מפנים לעצמם מקום בלב הצפיפות, או לפחות מנסים לפנות, אך נכשלים ונדחפים החוצה. קצת דחיפות ודחיקות, הדיפות באמצעות כנף והידחפויות של הגופים. מקור מעוקל מונף מעלה ואז נשלח אל הערימה, לנבור בה.
קצת לאחר אור ראשון, המגלנים עוד צלליות כהות על רקע שמים מתבהרים, הם מגיעים בטורים ארוכים, או בלהקות מפוזרות, כמה מהם אף בבודדים ובזוגות. הם נוהמים ונואקים חרש. זה לזה או באזהרה לי שלא אתקרב יותר.
