"צדקת, מיכה" "לא, לא, פיקי, אתה צדקת, "מה פתאום מיכה, אני צדקתי שאתה צדקת," "חלילה לי וחס, פיקי, אני הוא שצדקתי שאתה צדקת," וכך אנו ממשיכים בגילויי הערצה הדדית וגם היינו ממשיכים כך להלל ולפאר, לשבח ולקלס, להחמיא ולהרעיף תהילות זה על זה, אלמלא כרמל שנזף בנו והורה לנו לשתוק ושנינו פונים אליו בהכנעה ואומרים לו, שבטח ושהוא צודק ושאנו מיד שותקים, "רק תבין במחילה," נדחפים אנו זה לדבריו של זה, מזדעקים ומתעקשים ש-"אני הוא זה שצדקתי שהוא צדק," ואפילו החופמי, סלע ההסכמה על מי מביננו צדק שהשני צדק בהגדרה שלו כחופמי גדות, סופק כפיים בייאוש, מצקצק במקורו ומפנה לנו את גבו.
אנו מושכים כתפיים בהערצה הדדית וצועדים על החוף. מין יום נדיר שכזה; נטול מחלוקות וכעסים, יום שכולו צפרות לבבית ומפרגנת, אהבת חינם שאינה זכורה מאז חרב הבית. יום שטוב שבא לפני חורבן הבית הבא. אפילו כרמל מהנהן בהערכה ובהפתעה לטובה. משום מה הציפיות שלו משנינו היו אחרות. די נמוכות. אך הוא מקפיד לעמוד על המשמר וזוקף לעברנו גבות ומתרה בנו באצבע, בכל רגע בו מבצבצת שוב המחלוקת מי מאתנו צדק בזה שהשני צדק, מין מחלוקת שכל כולה הסכמה נוטפת דבש, מין התנצחות נלבבת ודביקה. ביננו, קצת מדגדג לי בקצות האצבעות האנחנו הישן ההוא, המוכר והנוח, זה שבסופו אני מוצא את עצמי נמלט מנחת זעמו של מיכה, כי איכשהו עשיתי משהו לא נכון.
אנו מושכים כתפיים בהערצה הדדית וצועדים על החוף. מין יום נדיר שכזה; נטול מחלוקות וכעסים, יום שכולו צפרות לבבית ומפרגנת, אהבת חינם שאינה זכורה מאז חרב הבית. יום שטוב שבא לפני חורבן הבית הבא.
