קריאות של פרושים מצויים מקיצות את עצי האלה. עפצים מתעבים בקצות הענפים, שהחורף הפשיט מעלים. נהי בודד של חורפי מהדהד מחורשת האורנים. צבא של עלי עיריות מנץ מהקרקע הטחובה והקרה. חלודת חזהו של אדום חזה מזדרחת מתפרחת סּוּמָק שחרחרה. שירתו נבלעת ברעש התנועה, בשיירות של רכבים המזדחלים לירושלים. טרטור של פשוש מפציע משדה של גבעולי שומר עירומים, מבסיסם נדחקים ועולים עלי השנה החדשה. זנבה החכלילי של חכלילית סלעים מיטלטל וקוצב את השניות הנוקפות. דאה מצטנפת בנוצותיה. היא כמו כתם מתמרח של הבל אפרורי, על רקע נצנוצי חלון של גורד שחקים רחוק. היא סורקת את סביבותיה ומבטה הבוער חורך משעול בעשבייה הרטובה. ממריאה, מתקדמת הדאה באותה דאייה ייחודית, כנפיה זקופות מעלה, דוקרות את הרקיע. היא עוצרת ממעופה וגופה מאבד גובה, נופל במהירות מטה—משלוח של מוות מתדפק על חייו של נברן.
כלנית בודדה, טיפה אדומה בים הטיפות הגדול. שריקת הדאה השבעה, שריקתו החדה של קיכלי רונן. אני מפלס דרכי בתוככי הלחות, מקיף את הגבעה שאסורה לי, תחומה למחנה צבאי סגור ומסוגר. הצבאים לוחכים את העשב הלח. עיניהם הגדולות לא פוסקות מלבחון את הצללים, שמרעידים בין עצי הזית, כמו אורבת שם להקה קדמונית של זאבים משחרים לטרף. שיירי זית משחירים מושכים כנופיה של בולבולים רעשניים. הם נדחפים עמוק בנוף העץ ומנקרים בפירות המרקיבים. בשמיים, רודפים שני עורבים אחר נץ, וסמוך לפני הקרקע, שחרור רודף שחרור, מניסו מעץ לעץ. צחקוק פוחז של בז מצוי, הבזקים מתכתיים של צופית, חיתוך מעופו של הקיכלי.
זנבה החכלילי של חכלילית סלעים מיטלטל וקוצב את השניות הנוקפות. דאה מצטנפת בנוצותיה. היא כמו כתם מתמרח של הבל אפרורי, על רקע נצנוצי חלון של גורד שחקים רחוק. היא סורקת את סביבותיה ומבטה הבוער חורך משעול בעשבייה הרטובה.
