אני יכול לחוש את הבוז הנרגז במבטו. משהו כמו "שוב אתה?" ו-"איפה היית עד עתה?", או "רק כשיש צרות בסביבה אתה נזכר בקיומי ומשקיע בי יותר מאשר מבט חטוף. אז תגיד פיקי, מה קרה כעת? שוב מגיפה? לא, לא הפעם, נכון? אני שומע רעם מטוסים. שוב הסתבכת במלחמה, מה? ואתה חייב להישאר קרוב לבית, אז אתה נאלץ להסתפק בי, נכון?" אני שותק, נכלם. לא יודע מה להשיב לו, כי תכלס הוא די צודק, הפשוש. זה לא שאני לגמרי מתעלם ממנו בשגרה (כאילו שאי פעם יש כאן איזושהי שגרה). אני תמיד עוצר לידו ומעיף בו מבט ידידותי או שניים, לפני שאני רץ הלאה. לחפש מציאות נדירות או ציפורים צבעוניות או מעניינות יותר, מה שזה לא אומר. אם הוא יתעקש, אוכל לפרוש לפניו סדרה של צילומי דיוקן שלו ושל משפחתו, בטח גם כמה משפטים שלמים שהוקדשו לו פה ושם. אך תכלס עדיף שלא יפשפש מדי במשפטים, הפשוש. כי הארוכים שבהם בטח נכתבו בימי הסגרים של הקורונה. אז אני שותק. מושך בכתפיים וסותם את הפה. כי לעתים ההגנה הטובה ביותר היא לא התקפה, כי אם שתיקה. אולי הוא יסלח או לפחות יבין, כי רבאק, כולה פשוש. קטן, שכיח וחום. ציפור פשוטה, אפילו פושטית. לפחות בניקוי הזנב המפואר והשירה המטרטרת, שיכולה להחריש.
אני שותק, נכלם. לא יודע מה להשיב לו, כי תכלס הוא די צודק, הפשוש. זה לא שאני לגמרי מתעלם ממנו בשגרה (כאילו שאי פעם יש כאן איזושהי שגרה). אני תמיד עוצר לידו ומעיף בו מבט ידידותי או שניים, לפני שאני רץ הלאה. לחפש מציאות נדירות או ציפורים צבעוניות או מעניינות יותר, מה שזה לא אומר.