דילוג לתוכן

הצילום

עגורים על פני הירח | 14 בנובמבר 2024

נפחא


"אתה מבין מה הם עושים, מיכה? למה הם פונים? מה, הם לא רואים שהירח מלא ומחכה להם, שאנחנו מחכים להם? אני לא מבין אותם." אני כמעט וצועק על העגורים ולגמרי צועק על מיכה, שחיוור כמעט כמוני. קודם הם עפו מעולה. כאילו כיוונו בול ללב של הירח והוא היה בדיוק בדיוק: מלא ומכיל ועולה על גדותיו, ממש עבורם ולמעננו. והעגורים, כמו עגורים, מסודרים בראש חץ וקוראים בקולי קולות, קראו כל כך חזק שהצליחו לחלץ אותנו מהקפה של אחר הצהריים, לאחר יום ארוך ומעייף בנפחא. כשכבר אין לנו כוח לכלום, גם לא לעוד בזבוזים לבנוניים ולא לסבכים קפריסאיים, או לנחליאלים שרקדו בלט על עדשות המים, שכיסו בירוק את בריכת השופכין. יושבים תשושים ולוגמים את הקפה ונהנים מהירח המלא, שצועף בכמה עננים, כמו להראות שלמרות החמימות היחסית, הסתיו אכן כאן, אולי אף מתחלף במין חורף מתון ומדברי שכזה.

והעגורים, כמו עגורים, מסודרים בראש חץ וקוראים בקולי קולות, קראו כל כך חזק שהצליחו לחלץ אותנו מהקפה של אחר הצהריים, לאחר יום ארוך ומעייף בנפחא. כשכבר אין לנו כוח לכלום, גם לא לעוד בזבוזים לבנוניים ולא לסבכים קפריסאיים

העגורים על פני הירח

ואיך שראינו את העגורים משייטים בראש חץ לכיוונו של הירח שכחנו מהעייפות. זינקנו על הרגליים, התמקמנו עם המצלמות וחיכינו להם. והם באו והתקרבו ואז, עגורים כמו עגורים, החליטו שדי להם עם הכיוון הזה ופנו טיפה ימינה והתפזרו והתבדרו והנמיכו ואני, עם לסת שמוטה, מתחיל לצעוק על מיכה שיסביר לי מה קורה ומה ולמה ומה עושים איתם עכשיו. והקרקע נראית כמו שדה קרב עם הפינג'אן שבטעות נבעט והכוסות שמתגוללות בעפר ספוג קפה, ואני קופץ ומנפנף לעגורים בידיים, שיעופו כמו קודם. אך הם בשלהם. פונים ימינה ומנמיכים ומתרחקים מהירח המלא, שמהאכזבה מצטעף שוב בענניו.

שתי דקות ושוב הם משנים כיוון. כי ציפורים ולכו תבינו מה עובר להם בראש. ועכשיו, כשהם כך, נראה טוב ושיש סיכוי, כי הם מסתדרים שוב בראש חץ ומשייטים אל הירח. אבל עפים לאט לאט, כאילו אין נדידה ויש להם את כל הזמן שבעולם. ואני כבר רואה איך יורד הלילה ונהיה חשוך מדי לצילום והכל מתפספס. אז אני גוער בעגורים שימהרו קצת ומכוון אותם ימינה ושמאלה, מעלה ומטה. ומיכה עומד לידי ונושף כמפוח בירח, שיתפזרו העננים ושייחשף שוב במילואו. אני גוער והוא נושף. שני סיקסקים מתים מצחוק. ועדיין הכל כמו בהילוך איטי ומייאש. אז אני לובש את הטוב שבחיוכיי ומתחנחן לירח שיעצור מזריחתו והוא נאנח וגונח ואני מתחנן ומתחנחן ומה אומר לכם: כשאני כזה ממש לא ניתן לעמוד בקסמיי, אז הוא עוצר. עד למטה ניתן לשמוע את חריקת עצירתו. ניצוצות בלימתו מאירים את הרקיע המחשיך. כלא נפחא מואר בזיקוקים. הסיקסקים משתתקים בהשתאות. והירח, מוצף ברצון טוב, משייט לעבר העגורים האיטיים ומתמלא עוד מעט כדי להכיל אותם ואני מסתובב אחורה אל השמש ומבקש גם ממנה שתעצור רגע משקיעתה כדי שלא יאפיל, והיא גונחת ועוצרת. אך לא מתרוממת ולו סנטימטר. כי ככה. ואנחנו צריכים לעבוד עם מה שיש, כי העגורים המעצבנים האלה מתעקשים להתקדם לאט כל כך ולמתוח את עצבינו. ועדיין הם מתקדמים ומתקרבים, גם אם בעצלתיים, וראש החץ מושלם, רק שעכשיו הם טיפה גבוהים מדי. אולי עושים לנו בכוונה.

ואז, עגורים כמו עגורים, החליטו שדי להם עם הכיוון הזה ופנו טיפה ימינה והתפזרו והתבדרו והנמיכו ואני, עם לסת שמוטה, מתחיל לצעוק על מיכה שיסביר לי מה קורה ומה ולמה ומה עושים איתם עכשיו.

שנינו מטפסים מהר על ערימת עפר קטנה, עולים ויורדים בה ברגליים רועדות מהתרגשות, מועדים ונעמדים. מאפסים את ראש החץ למטרתו, מתמקמים סופית ומכוונים את המצלמות. ועכשיו זה בדיוק. הירח אפילו מחייך לכבוד המאורע. רק שיגיעו כבר ושיישאר די אור. והם מתקרבים בנחת והירח עושה לנו מחווה ומשייט לעברם, מגביר את נהרתו ומתעגל להכילם, והנה זה בא, הנה זה בא: 3 (כביש 40 משתתק), 2 (שכחתי לנשום), 1 ו-קליק.