רבע לשבע והטמפרטורות ממשיכות לנסוק, נושקות כבר לעשרים וחמש. בקצב הזה הן תישקנה לשלושים. מלמעלה. ערד עוצר בצל, יואב לבוש מכנסיים קצרים ולא מפסיק לקלל. מדי פעם הוא נועץ בי את רגליי החצובה שלו, כדי לדרבן אותי ומאיים שלא אעצור, כי אין לו חשק להיות פה כשהטמפרטורות תיגענה בשלושים. אני מאותת לו לעבור ומשתקע לרגע בשני השלכים שמשוקעים בניסיונות ציד. הם מתווים נתיבים בשמיים המלהיטים, לעתים מתעלמים זה מזה, לפעמים מפנים האחד לשני את הדרך כדי שלא להתנגש, כשהם משליכים עצמם אל המים ויוצאים מהם בניעור נוצות מאוכזב. ככל הנראה, צללו הדגים לאפלולית העומק הצוננת. אנפה משורטטת מעופפת בכבדות ונופלת אל בין לכידי הנחל, שמצליחים בעת ובעונה אחת להיות גם מוצפים במים וגם יבשים מהחום. אנפה אפורה נוחרת מעולו של החום ושלוש לבניות גדולות מקפידות שלא לזוז מכתמי הצל שמצננים אותן קצת. מניפות מקור באיום לעבר שתי לבניות קטנות שלוטשות בצל מבט משתוקק.
אינספור שפיריות מעופפות. אינן מאמינות ששפר עליהן גורלן והקיץ ממשיך ונושאן איתו לאין קץ. זוגות שלהן מזדווגים, חוגגים את החיים המתארכים. גם פרפרים ממלאים את המאגר. כחלילי רימון שאני רגיל בהם בסתיו ודנאית שעוד סביר לראות בתחילת החורף. אך הנה נחושתן החומעה שמשפשף את עיניו בתימהון, אינו מבין מה הוא אמור לעשות פה כעת. זמזום זבובים מטביע את הקללות של יואב ואני וערד מנסים שוב לצחוק, אך בחום הזה נחנק הצחוק בגרון. שלושה כפנים עפים בצוואר מתוח ובמקורים פעורים קמעה, כמו מנסים להלחית ולהבין את פשר הקיץ שנפל עליהם במה שאמור היה להיות חורף. גם הפרושים המצויים עפים מקנה לאשל ובחזרה, מחפשים את צל צילו של החורף המובטח. פפיוני מים מצייצים בייאוש ויואב מחזיר להם ציוץ חנוק באחוות נדכאים.
