לאט לאט באות הציפורים ונצברות, ותחילה הן בעיקר סלעיות ערבה, הרבה סלעיות ערבה וראשים שחורים של עורבים חומי-עורף והציוצים של עפרונים מצויצים וחנקן גדול במרחק, שמשאיר לנו כמזכרת חיפושית משופדת. ואז גם כמה פפיונים צהובים וסנונית רפתות שרודפת כוכית, ושוב תמות הציפורים ושב השקט, ואייל פורש על מכסה המנוע של מכוניתו—שולחן מאולתר—את התרמוס והוא גאה במלאכת ידו, מאושר לחרב לי את בלוטות הטעם, אך מלבד הבלוטות שהולכות ונחרבות והציפורים שכמעט ואינן, הכל טוב, שלו ויפה בנאות חובב. כלומר, הכל בניקוי הפלסטיקים שבכל מקום והמטוסים שמתאמנים ורועשים וריחות הצחנה, שמדי פעם נושבים מפארק התעשייה ובניקוי הציפורים שכמעט ואינן. מלבד כל אלה, בחיי שטוב לי כאן בנאות חובב, עובדה: שב אני וחוזר לכאן שוב ושוב ושב אני ולוגם מהקפה של אייל, וכל כמה שהוא מתוק ומלא בשמנת, אני ממלא את עצמי בקפה ויש בי הנאה מההרפתקה שאמנם נטולת ציפורים היא, אך מלאה באייל ובקפה הזה, המוזר, של אייל.
ובהיעדר ציפורים אנו נפרדים מנאות חובב ופונים לנחל סכר ולביתרונות והמכונית לוקחת אותנו צפונה לכיוון באר שבע ומהיכנשהו נוחתת להקה של קטות סנגליות וכמעשה פלאים, או כמעשה קטות, כי כאלה הן הקטות, נבלעת הלהקה כולה בין סלעים, ולא חשוב כמה נסרוק וכמה נסתובב אין יותר קטות, ורק בסוף צצה מתחת לשיח מרוט קטה גדולה, זכר צעיר ויחיד, ואנו מחוללים ביחד אתו והוא מסרב להיעלם. נראה כי הוא נהנה לשטות בנו, כי הוא קם והולך ומפנה את ראשו אנה ואנה, מציב את עצמו אל מול השמש, דואג שנסתנוור ושוב הוא קם ומהדס הלאה, כחוגלה שמנמנה וגם חוגלות באות והולכות ואנו נוסעים סביבו והוא מהדס סביבנו ולבסוף אנו נפרדים וממשיכים דרך כל סלעיות הערבה ועוצרים בגבעת החבלנים לעוד הפסקה של קפה מוזר, הקפה של אייל, ושתי עלוויות אפורות מצטרפות אלינו בצל של האשל ומעל לראשינו מסתכסכות איות עם מטוסי קרב ונצים קצרי-אצבעות שומרים מרחק ובז מצוי צופה בנו בפיהוק משועמם, מתאדה בשמש שעלתה מזמן.
מלבד כל אלה, בחיי שטוב לי כאן בנאות חובב, עובדה: שב אני וחוזר לכאן שוב ושוב ושב אני ולוגם מהקפה של אייל, וכל כמה שהוא מתוק ומלא בשמנת, אני ממלא את עצמי בקפה ויש בי הנאה מההרפתקה שאמנם נטולת ציפורים היא, אך מלאה באייל ובקפה הזה, המוזר, של אייל.
