וזו הרעות ששכנה ביננו אתמול למרגלות הגיבתון שחור-הראש בשירתו ובמעופי הראווה הרהבתניים שלו, וגם לו, כמו לסנוניתן, יש מראה להתרברב בו, אך בצלו שלו יש מקום לשנינו ואין צורך לדחוף ולדחוק ושנינו התיישבנו בצלו ובלענו את מראהו, התענגנו עליו, איך הוא עף ושב מהעצים לשיחים ומהשיחים לעצים, מנפח את חזהו, משליך את ראשו לפנים ורן במלוא גרון, שר את הצרצור המתנגן שלו, שעולה ויורד במקביל לפסגות החרמון ובין העורבים השחורים שרועשים ומפריעים ליהנות משירתו, ושוב הוא מזנק מהעץ, עולה, מרפרף מעט, חובט קצת בכנפיו ואז מצמידן ומשביתן ושוב הוא יורד ושב לנחות על האשחר ומשם עובר אל סלע שבוער באור החרמוני, האור שמכה בנו ללא רחם, באכזריות שמתחרה רק ברוחות הערות והעזות, שמצמידות את כל הפרפרים אל הקרקע, הם כמעט ולא עפים, לפעמים נסחפים מכר שיחים אל כר שיחים, נבלעים בתוכו, נאחזים בקוציו במלוא כוחם הזערורי, אך הגיבתון אדיש לרוחות, יש לו את יופיו להתהדר ולהתרברב בו, והוא ניצב על הסלע ונהנה מהערצתנו. ומעט מעליו בארית הרים נוחתת סמוך לחריץ בצוק סלע, חרק במקורה והיא בוחנת בחשש את סביבותיה, מוודאת שאין טורפים שעוקבים אחריה וממהרת פנימה ויוצאת במקור ריק ועוד היא יוצאת ובן זוגה בא ואז יוצא, וכך חוזר חלילה, לא נחים לרגע שני בני הזוג, באים ויוצאים בסדק הצר שמכיל את קינם, את גוזליהם, את סודם.
ומתחת לשיח, פורח קרקש קיליקי ובין פרחיו הצהובים עומד ירוקי ההרקולס ונושא על כתפיו החסונות את הקרקש, את האשחר והגיבתון, את הסלע והקן, את החרמון כולו ואת הרעות והתקוות הצפריות והפרפראיות, שירדו אל הארץ כרוכות בהר ובעושרו.
