הרצף של יואב

אבל הוא? הוא נוהג כאילו אין מחר, לוקח את הסיבובים ישר ואת הישורות בסיבוב, ואיכשהו מוצא את עצמו תמיד על הגלגלים ולולה ואני מחליפים מבטים מבועתים, ואני כמעט ושוכח את התשוקה שיקרה לו משהו (לא חמור מדי, כן? כלומר, לאו דווקא), ורק רוצה שנגיע כולנו בשלום לנחל חמדה ולצפרות ולחגיגות חמש השנים ולסלעית הבזלות, שאולי מחכה לנו ואולי לא, רק שיוסף לא יקדים אותנו, כי לכו תדעו מה הוא זומם ואיך ישלח ידו בסלעית ואנו נקבל סלעית בזלות יפהפייה, אך אחת שכבר קודשה כדת יוסף והטבעת, ובזה אנו הרי לא רוצים.

שני זאבים חוצים במרוצה את הכביש, מנסים שלא להידרס על ידי המטורף, שממהר כדי להשלים את הרצף של חמש שנים. הם שולחים אלי ואל לולה מבטים חומלים, לא מאמינים שנגיע לחמדה ולסלעית, אבל אנחנו מגיעים. האור מקדים אותנו אך במעט ויוסף מקדים אותנו בהרבה (וזה ממש לא מפתיע). אבל הסלעית איננה ואנו משלבים ידיים ויוסף אפילו עולה על כותנת פסים, סליחה, על משקפת של צפר (וזה ממש מפתיע). וכולנו מחפשים את הסלעית ומוצאים במקומה שני אלימונים וחנקן גדול וסלעית מדבר ואפילו סבכי מדבר, שמסרב לעצור ולהצטלם. אבל הסלעית אינה בנמצא. ותבינו, יש לנו הנחיות מדויקות למיקום שלה. רק שאולי היא לא קיבלה אותן.