השועל והכרם החרוך

עמק צורים| יוני 2026

מבטו יגע ונוגה, פרוותו עגמומית ומקריחה, זנבו שמוט ומעורר דכדוך. כמו כרם הזיתים השרוף שסביבו, עציו המפויחים אֻכְּלוּ בעוד אחת מהשרפות ששבות להתלקח במחזוריות מייאשת. כמו גם האשפה הנערמת בשבילי הגן, מושכת להקי זבובים רוחשים ומזמזמים. שועל עירוני ועייף, כנראה גם רעב, כי כמה מזינה יכולה להיות האשפה, שהוא כבר נבר וחזר ונבר בה. עטיפות של מסטיקים, חמגשיות מעוקמות, בקבוקי פלסטיק ריקים ופחיות מפולחות. משבי הפיח שמדי פעם שבים להתיישב באף. הוא רובץ למרגלות גזע מפויח, מביט בי ואני מביט בו. אחוות עייפים אפלולית. זנבו השמוט מכשכש קלות ושב להישמט ולהעלות אבכות של אפר. עיניו נעצמות כדי חריץ והופכות לחרכים צרים דרכם הוא ממשיך וצופה בי, נשמר שלא אתקרב. בעץ השכן עולה חרדון מאחד הבקיעים. גופו האפרורי משתלב היטב בגזע החרוך. הגזעים חשופים, מרבית קליפתם נאכלה בשריפה. פה ושם עוד צמודים לעץ קרעי קליפה מעוקלים ומפויחים. שוליהם השסועים מזדקרים בזוויות חדות. החרדון מתקדם לאורכו של ענף, שמסתיים בפתאומיות, במעין גדם. הוא מגיע לסופו של הענף, אל סף פי התהום, ועוצר. תחתיו נפער שאול אפל של אפר מחניק. גופו פותח בסדרה של קידות מהירות, ראשו מתנועע מעלה מטה. מבטו של השועל מתנתק ממני ונמשך אל החרדון, שנראה עכשיו כמו המשך קַשְׂקַשִּׂי של הענף. כמו פנטום של איברי הענף שנשרפו ונעלמו, חיים רק בתודעתם של נימי העץ שממשיכים להוליך מקסמי שווא של מים. עיני השועל נפקחות, צבען חם וערמוני. הן מתלקחות בניצוץ ערמומי, רעבתני. זנבו מכשכש מעט. שריריו נמתחים. הוא שוקל לקום ולהתגנב אל החרדון, אך החרדון דרוך והצמחייה החרוכה תרשרש ותסגיר את תנועתו. השועל מוותר. שריריו מתרפים, זנבו נשמט ועיניו נעצמות שוב כדי חריצים.

שועל עירוני ועייף, כנראה גם רעב, כי כמה מזינה יכולה להיות האשפה, שהוא כבר נבר וחזר ונבר בה. עטיפות של מסטיקים, חמגשיות מעוקמות, בקבוקי פלסטיק ריקים ופחיות מפולחות.

שועל

שועל

מעין תנומה יגעה ועגמומית מתיישבת על הכרם ועל השועל. אך השמש מניצה ועולה, צורתה העגלגלה מציצה מבין העצים. נהרות של אור נוהרות ממנה ומבקיעות דרך בעד לַבָּדִים הַזִּרְדִּיִּים של עצי הזית השרופים. הן כמו פֵיוֹת קורנות שמשתובבות בין הגזעים המפויחים, מחוללות בין חלקיקי האפר הרוחפים שבאור המחויך הפכו גלויים, נקודות שחורות ומתנצנצות. כמה כתמי אור מתיישבים זהבהבים על פרוותו העגמומית של השועל, משתובבים בין האניצים והקרחות ומפיחים בה חיים. הם מתרוצצים עליה, מבריחים ממנה את כתמי הצל. הפרווה נצבעת בזהוב, שקורן דרך הפיח השחור ומנער את השועל מתרדמתו העגמומית. הוא מזדקף, מותח את איבריו ומפהק. עיניו הערמוניות מבהיקות, שפמו מרטיט. לכמה רגעים הוא משחק עם פיות האור, שולח אליהן כפה מתוחה, מנתר אליהן ומנסה לצוד אותן. הן מתחייכות באווריריות מוארת וחומקות ממנו. הוא מקמר את גבו ולא חוזר לתנומתו. גם העגמומיות נעלמה. נסחפה עם נהרות האור ועם השריקות השמחות של סיסי החומות, שממלאים את העמק במעופם העולץ.


השועל מניח לכתמי האור שמתיישבים על הגזעים המפויחים, ומתקדם בריצה מהירה וכפופה, מרחרח את הקרקע החרוכה. תימרות אפר עולות מפסיעותיו, מסמנות את התקדמותו. כרוון מתממש לפתע בין העצים, מופיע מהאפר שמפקיע ממנו את הסוואתו. הוא מרטיט את זנבו הקצר. עיניו צהובות כרמצים נוצצים מתוך אודים עשנים. הוא ממריא, נעלם בין העצים וממקום היעלמו עולה שריקה נוקבת, שנענית בתשובת זוגתו. השועל מתעלם וממשיך במרוצתו. קריאות אזהרה של ירגזים מלוות אותו ועורבים עוקבים אחריו כשובל אפל ורועש. מרוצו מתעגל והוא מבצע שלוש הקפות סביב קפל קרקע לפני שממשיך הלאה בריצתו הכפופה. להקת דרורים פורחת בבהלה. הם נאספים על אחת הצמרות השרופות, עוקבים אחר השועל בפטפוט נרגש וכשהוא מתרחק, צונחים לקרקע, להמשיך וללקט זרעים. פירחון של קוקייה מצויצת מדדה אחרי עורב שנמלט ממנו בצעדים מנתרים. הפירחון לא מוותר והעורב מלקט במקורו קצת מזון ומגיש לו אותו. הוא רוצה עוד, לא מרפה מהעורב, עד שהלה ממריא ונמלט. פירחון הקוקייה מעופף בתסכול אל צמרת זית שרופה ויושב עליה שפוף. ממתין שהעורב ישוב. נחושתן הארכובית מעופף בין ענני האפר ומתנוצץ כְּגֵץ. עוד נחושתן עולה והם מסתחררים כשני גִצים, כנפי הקלל מרפרפות בקלילות אלה על אלה.

כמה כתמי אור מתיישבים זהבהבים על פרוותו העגמומית של השועל, משתובבים בין האניצים והקרחות ומפיחים בה חיים. הם מתרוצצים עליה, מבריחים ממנה את כתמי הצל.

כרוון מצוי
דרור הבית
יונה

שלדג לבן-חזה חוצה את העמק במעוף מהיר, מפזר את צבעיו המתכתיים. הוא נבלע בזהב של כיפת הסלע ושב להופיע בצידה השני, משאיר אחריו שובל צבעוני וצחקוק קולני. שלדג שני עונה לו והוא משנה את כיוון מעופו אליו. משפחה של צופיות מופיעה, הזכר קורן את צבעיו הבורקים. אפילו היונים יפות להפליא, כשאור השמש מצחצח את נוצותיהן ומלטש את צבעי צווארן, שבוהק כמתכת צרופה. נקר הולם באחד הגזעים שמתפורר תחת מקורו. שירת שחרור מתוקה ועשירה בוקעת מהכרם המושחר. נביחת כוס מהדהדת עמומה ודוכיפת מניפה כנף ופורשת כיפה. קריאות האזהרה של הירגזים מתחזקות ושובל העורבים שב ומופיע, מלווה את השועל שחוזר. הוא מתעלם מההמולה שמלווה אותו ושב לרבוץ למרגלות הגזע החרוך. עיניו ממצמצות, מצטמצמות ונעצמות. הוא נופל לתנומה כמקודם, רק שכעת פיות האור הזהבהבות נקהלות אל פרוותו ומשתכנות בה, מעניקות לה חיות זוהרת.

עמק צורים