ואני באמת לא מבין, כי מה יש כאן להבין, ואני רוצה לבכות ואני רוצה לבשור, אבל כמובן שאני פוגש אותו בלטרון בחמש וחצי בבוקר, וביחד אנו נוסעים להמעפיל, הוא בשלוותו ואני עם הטפסים לאשפוז בשלוותה. וכשאנחנו מגיעים לבריכות, החשיכה עוד במלואה והירח פחות חיוור ממני, אך להפתעתי החרטומית הבנגלית יוצאת ממסתורה ומתחנחנת לנו, עטופה באפילה וביופיה הרב. ואני מהנהן למיכה בהערכה, אבל מזכיר לו את הקיווית שברחה. והוא מחייך ולוקח אותי לסיבוב דרך כל הטובין שבהמעפיל: ביצניות ומגלנים וסייפנים ושקנאים, ואני נשרך אחריו, חצי נהנה מהעושר הציפורי, חצי נהנה מזיכרון החרטומית החשוכה וחצי סובל מזכר הקיווית האבודה. מיכה מנסה להסביר לי משהו על שברים וכמה חצאים יש בשלם, אך נואש למראה מבטי השבור ואומר שבסדר, שיהיה, ששלושה חצאים תפור עלי, ובתנועה שלמה ורחבה מצביע על הקיווית לבנת-זנב המצודדת, שמסתודדת עם כמה מגלנים וסיקסקים ומעפעפת לנו בעיניה.
ואני נופל על ברכיי ומתייפח בשלושה חצאים של שמחה שלמה ומלאה. ואז גם מכה בי ההבנה. שיש היגיון בשיטה של מיכה. כי ככה הוא משיג שתי ציפורים במכה: גם מוצא את הנדירה וגם, תוך כדי, מוציא אותי מהכלים. ולפעמים, כמו היום בבריכות המעפיל עם הקיווית והחרטומית, הוא מצליח אפילו שלוש ציפורים באותה מכה.
