עכשיו כורע הגוף, מתכופף, נשכב על מצע הקוצים, שמקיף את הפרפר הרדום. הלחי נשרטת, הידיים נעקצצות, האצבעות נשלחות להסיט גבעולים שמסתירים את קו הראייה. אבנים קטנות מציקות לברכיים. פירחון ירגזי מנתר אל אצטרובל ומצייץ. קריאת עורב. פעימות הכאב. מלבדם שקט. אנחנו מחשבים את כיוון השמש שמוסתרת במצע של עננים, מתקנים בהתאם את זווית הגוף שקולט עוד מטען של קוצים. מתכופפים עוד קצת ומצלמים. אביבית משויישת, תכלילי אזוב, כחלילי שברק וגרניון. כולם רדומים, לא מניעים מחוש, לא שתים למיחושי הקוצים שננעצים בגופנו. אנחנו קמים, שמים שוב את המשקפת שהונחה בצד, מכתיפים את התיק והלאה. אל הפרפר הבא, דרך נזיפת ציפור נוספת.
השמש מנערת מעליה את העננים והפרפרים מנערים מעליהם את תרדמת הלילה. כתמים זהובים של נחושות נאות מעופפים בשמש העולה. הנחושות מעופפות בין דגן לתגית ולקוץ. העיניים שלהן גדולות, ארנביות משהו. המעוף שלהן מפזז והכנפיים מפזרות סביבן את זהבן. כמו שלהבות חיות שעשויות להצית את הדגן היבש. הן מזכירות לי שעוד מעט יהיה פה חם. אני רוצה להציץ בשעון, להבין כמה זמן עוד נותר לנו. אך פרק היד ריק. השעון נשר ממנו. אולי הרצועה נמתחה ונקרעה מתחת לאחד הפרפרים, באותן התמתחויות צילום בלתי אפשריות. מיכה לא מופתע. נתיבי הצפרות שלנו מנוקדים במכסי עדשות שהשארתי, מגדירים ישנים ששכחתי, מימיות של פעם שאיבדתי. כאילו שאני מקפיד לסמן לעצמי את הדרך חזרה. רק לא ברור לאן או למתי.
השמש מנערת מעליה את העננים והפרפרים מנערים מעליהם את תרדמת הלילה. כתמים זהובים של נחושות נאות מעופפים בשמש העולה. הנחושות מעופפות בין דגן לתגית ולקוץ. העיניים שלהן גדולות, ארנביות משהו. המעוף שלהן מפזז והכנפיים מפזרות סביבן את זהבן.
