אז אני מתקדם בשקט ולאט, משיט את המשקפת ימינה ושמאלה, חולף בין הדמויות הקופצניות והרגוזות של ציפורי השיר שלא נחות לרגע. מקוריהן מוליכות לי את המשקפת עד לאותו רגב אדמה דומם ומנוצה, שמתגלה להיות ינשוף עצים שמתמסר לשמש בעיניים עצומות למחצה. רוחץ באורה. אני קופא על מקומי, מהופנט. מתמלא בפליאה וביראת כבוד. גם בהערכה לציפורים הקטנות שמקפצות סביב הינשוף, מתגברות על אימתן ומטילות על נוצותיו צללים קטנים וקופצניים. שמורות עיניו נפקחות כדי חריץ, שמגלה גלגלי עין כתמתמים. ינשוף עייף. עצל. אולי סבא בלילה ושבע, מילא כרסו בנברנים. נלכד באור ראשון ובזעמן של הציפורים הקטנות. אך גם גילה את הכיף שבליטוף השמש את גופו העייף. הוא אינו נע, מלבד עפעפיו שמעפעפים לפעמים. קצות הציציות זעות קצת במשב של רוח אקראית. הוא ממשיך להתמסר לחומה של השמש. בקרוב, כשלהטה יגבר עוד קצת, הוא יתפקח וימלט אל צינת הצל ומקלט האפלה.
בינתיים, צללי הציפורים נעים על נוצותיו, מפיחים בו תנועה דמוית ערנות. הוא לא טורח לנער אותן מעליו, או את צלליהן. שקוע בקרני השמש, ישנוני. הן מסתגלות אליו בהדרגה ומשתתקות. אני משתקע בו ובדממה החולמנית שעוטפת אותנו. הבולבולים משתעממים ופונים להציק לקוצים. הפשושים מתזזים את זנבותיהם, בשיירים אחרונים של חשש. צופית חובקת גבעול ברגליה הקטנות, ראשה מקפץ ימינה ושמאלה. מטר חולף של שריקות שרקרקים. נינוחות ברוכה. אפילו הירגזים כבר לא רגוזים. ואז, מתפוצצת השלווה בפרץ נוסף של ציוצים נפחדים. בז עצים ערני להחריד.
