ואליום®

בצל של תל יבנה-ים, אני בולע בהיחבא עוד שלושה כדורי ווליום, ומסביר למיכה בארשת של שלווה, שאולי הטוויצ'ים היו בכלל עניין הורמונלי, שעבר ונגמר, ו-"הנה, תראה מיכה, כמה אני רגוע וכמה אני נהנה ממראות הנדידה האקטיבית מעל הים". מיכה מביט בי בפליאה ומחמיא לי, אומר שהתבגרתי המון בחודש האחרון ושלמדתי ליהנות ממה שיש ולהתעלם ממה שאין. הוא לא צריך להוסיף דבר. שנינו יודעים במה מדובר: מתקפת הגיבתונים הבלתי סבירה הזו; המתקפה, שבתוך תוכי אני מגדיר אותה כסכנה ברורה ומידית. סכנה לשפיות, ברורה לחיי המשפחה, ומידית לחיים עצמם.

מאחורי גבי, יד ימין לופתת בחוזקה את יד שמאל, שלא מפסיקה לנתר ולהתעוות. יד ימין מפליקה לה פעמיים ושלוש, והעוויתות שוככות. עכשיו גם היא יכולה לשוב ולאחוז במשקפת. לפחות לשניות הקרובות. אני מהנהן בהסכמה לשמע הדיאגנוזה המחמיאה של מיכה, ואומר לו, שכן, שאני ממש מרגיש כך, כמו אדם חדש לחלוטין, כמו צפר בוגר בהחלט, ואיך אני נהנה כאן מהנדידה. בינתיים, אני מגניב ללועי עוד שני כדורי הרגעה, מביים עוד מבט מרוצה לעבר הים ומצלם בנונשלנטיות מעושה להקה נוספת של זרעיות בנדידה אקטיבית. זו הלהקה המי יודע כמה הבוקר, כל כך הרבה זרעיות חולפות אותנו, מלפנים ומאחור, מעל ומתחת, חלקן צמודות לפני הים, חלקן גבוה בשמיים ולכבוד כל אחת שעוברת, אני מזייף קריאת תדהמה מאושרת, כאילו שאני באמת נהנה.

מאחורינו, בגב התל, ארבע סלעיות אירופאיות כבשו את החומה ההרוסה, כל אחת מהן פונה לכיוון אחר. שש סלעיות נוספות מתרוצצות בפינות שונות של חוף פלמחים. עשרות רבות של פפיוני שדה ממטירים עלינו ציוצים גבוהים, שמתחרים בשטף הבלתי פוסק של הודעות טלגרם. נו, מזל טוב. כרגע, במעגן מיכאל הצטרף גיבתון לבן-גרון לגיבתון שחור-הפנים מעמק חפר ולגיבתון הערמוני מאילת. שלושתם תוך פחות משבוע. אני מייצב את שרידי עצמי על שרידי החומה, עליה עמדו עד לפני רגע ארבע הסלעיות. כועסות, הן עפות למצוא לעצמן מקלט חדש.