וכמעט פתאום סנוניות מערה פורחות מעלי כל בוקר, אורגות חוטי שתי בלתי נראים בחוטי הערב של סנוניות רפת, טוות יחד שמי אביב תכולים ומצייצים; וכמעט פתאום גם רעד של פחד מרטיט את גוום של עורבים גברתנים, למשמע צחוקה המתגולל של קוקייה מצויצת. היא מתנקה בתמימות מעושה, זוממת להתגנב אל קיניהם ולהטיל בהם ביצה; וכמעט פתאום סבכי קוצים שר וראשים סגולים של גדילן מבקיעים להם דרך בכסות החרדל הצהובה, שעלתה וגבהה, איבדה מהרעננות החורפית ועוטה כעת צהוב כמעט מאובק, כמעט קיצי. פשושים שרים וקופצים ראש אל תוך פריחת החרדל, נבלעים בה ובמקוריהם חומרי בנייה ומזון. קיניהם סמויים, נעטפים בפריחה הצהובה.
שָׁל קליל של ניחוח החרדל עוטף את הארץ, עולה באף ומדגדג את הנחיריים. בימים הקרובים הוא יכביד ויהפוך לניחוח מבאיש של פרחים כמושים, שימים נטולי ממטר מוללו לעיסה יבשה. לבניני צנון חיוורים מרחפים בין הצהוב החרדלי לסגול הגדילני, נישאים על הניחוחות האביביים, רוחפים עליהם בזוגות ובשלשות, מחולי חיזור אוורירי. הם נוחתים על הצמחים, אולי להטיל בין עלינם ביצים מופרות, או למוץ מצופם עוצמה לעוד יום אהבהבים. לצידם, על גבעול גבוה, טיפולה שרגליה הדקיקות מרעידות ברוח. רפרפי דבקה עפים כציפורים קטנות ומבלבלות, חולפים את השביל, כנפיהם מיטשטשות ממהירות מעופם, מזמזומן של דבורים.
וכמעט פתאום סבכי קוצים שר וראשים סגולים של גדילן מבקיעים להם דרך בכסות החרדל הצהובה, שעלתה וגבהה, איבדה מהרעננות החורפית ועוטה כעת צהוב כמעט מאובק, כמעט קיצי.
