זגוריה

נופש משפחתי ביוון | 29-31 באוגוסט 2022

הרומן שלי עם זגוריה מתחיל רע. בטראומת נהיגה. כלומר, בתחילה הנהיגה היא לא יותר מאתגר נחמד למדי. ההעפלה לפפיגו היא בכביש נחשי, תשעה פיתולים חדים ותלולים, בסופם הכפר; מאוד תיירותי ומאוד יפה. שם בכפר גם מתחילות הצרות. אנחנו מחפשים את המלון בסבך הדרכים הצרות ומרוצפות האבן, עליהן מקרטעת המכונית. פנייה אחת לא נכונה ואנו מוצאים את עצמנו נוסעים בסימטה מעפילה ומצרה, ובלית ברירה אני מבקש בה מוצא, מתעקש ועולה והסימטה מתלילה והופכת סימטונת, וגם אם ארצה אין ממנה דרך חזרה, ואני מעפיל עוד קצת ומגיע לקיצה של הסימטה ואין בה מוצא, רק ייאוש כבד והתרחבות קלה, ופניי נופלים ואני מתחיל לתמרן את המכונית: פעם קדימה ואת ההגה חזק ימינה, פעם אחורה ואת ההגה חזק שמאלה, קדימה זינוק בעלייה ואחורה בלימה בירידה, וקטי ושחף נותנים לי הנחיות, מזהירים מהקיר המתקרב, ממדרגה תלולה שמלפנים וענבר מחווירה, וקדימה ואחורה, המכונית גונחת, אני נאנח ומפסיק לספור את התמרונים, אך בסופם חרטומה של המכונית מופנה מטה ואני לבן ותשוש ומעלה את כולם ונוסע מטה אט אט, הקירות של הסימטה עוד סוגרים עלי, אך יש אור בקצה הסימטה, ושוב אני לוקח פנייה לא נכונה ואנו נתקעים בעוד סימטונת צרה, שהיא צרה צרורה, וכל שאני רוצה כעת הוא לפתוח את הדלת ולקרוס לצידה של המכונית, לבכות ולהמתין לאבא שיבוא ויחלץ אותי מכאן, אבל הרבה זמן שהוא כבר לא כאן, ושחף תולה בי מבט מקווה, ובכורח טמונים כוחות שלא ידעתי את קיומם ובמבטו של שחף יש עוצמה ממריצה, ושוב קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, ורוחב הרחבונת רחב רק במעט מאורכה של המכונית, שהפכה חיוורת כמעט כמותי, ומקדימה צונחת הקרקע אל תהום שהיא חצר של יווני מקומי, שאני מאוד לא רוצה ליפול אליה לא קרוא, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, כעת מתייצבת המכונית לאורכה ברוחבה של הרחבונת, יש מרווח של אולי עשרה סנטימטרים ורווח לי, כי אני מבין שזה עשוי להספיק ואני עומד להיחלץ מכאן, ועוד קדימה ואחורה מספר לא מוגדר של פעמים והמכונית מקללת נמרצות, אך אנו נחלצים ומוצאים לה מנוחה בחנייה של המלון, בעצם מין חניונת. בכלל, שטחי החניה בפפיגו הם כנראה הנדל"ן היקר בעולם. ואני מועד החוצה, לקרוס על רצפת החדר במלון, ומחזיר לעצמי את הנשימה, כדי להתחיל מחדש את הרומן עם זגוריה.

פנייה אחת לא נכונה ואנו מוצאים את עצמנו נוסעים בסימטה מעפילה ומצרה, ובלית ברירה אני מבקש בה מוצא, מתעקש ועולה והסימטה מתלילה והופכת סימטונת, וגם אם ארצה אין ממנה דרך חזרה, ואני מעפיל עוד קצת ומגיע לקיצה של הסימטה ואין בה מוצא

וזה רומן שנכתב באור, כי השמש אוהבת לעשות פה אהבה עם הפסגה של הר טימפי, גוש סלע עצום וחומתי שחולש על הכפר, ולשמש יש חולשה אליו, איך היא מלטפת אותו בבוקר, נושקת לו בערב, עורגת עליו בצהריי היום; משלחת בו את אורה בזוויות משתנות, והאור מתגוון בהתאם לזוויות, חורץ בהר קמטי אהבה, זורם על מצלעותיו, נופל על החורש שלרגליו, ונוהר ממנו אל הכפר בגוונים שונים: בהיר חיוור, כחול עמוק, מוזהב, אדום כהה ואפור עייף, והוא נדלק ונכבה בגחמנות מלבבת.

החשכה יורדת בהדרגה איטית, כי האור מתקשה לעזוב את טימפי, הוא מתעכב סביבו עוד ועוד, לאט מרפה אחיזתו, מוחלף באורות הכפר, במוסיקה יוונית וכמה גברים ונשים שרוקדים ברחבה של טברנה ריקוד איטי, שמתרפק על הלילה היורד וכינור וקלרינט.

ובבוקר–מרוב עייפות נמחק ממני הלילה כולו–שב האור, מאיר קצה ועוד קצה של הטימפי, מצית את פסגותיו וגם מטוס שחולף למעלה בשמיים, גופו מוכסף בשמש שעוד נחבאת מאחורי ההר, אך היא מטפסת ועולה והקצה המואר של ההר גדל והאור מאושר בשובו ללטף את ההר, והוא יורד מתוכו כווילון של אור, קפליו מתעגלים, מתבדרים ברוח הקלה, והאור נוהר מטה לשטוף את פניי ואת הכפר, וסנוניות מערה ורפת ועשרות רבות של טסיות פורצות מאחורי הווילון אל שמיו המוארים של פפיגו והן צוהלות ועולות אל לולאות אוויריות וצונחות אל בין גגות הכפר ונוחתות לנוח על חוטי החשמל, מזרימות בהם חיים ושבות אל השמיים הנוהרים.

וזה רומן שנכתב באור, כי השמש אוהבת לעשות פה אהבה עם הפסגה של הר טימפי, גוש סלע עצום וחומתי שחולש על הכפר, ולשמש יש חולשה אליו, איך היא מלטפת אותו בבוקר, נושקת לו בערב, עורגת עליו בצהריי היום

האור עתה כמעט במלואו, מתרפק על ההר, אליו זה עתה הוא שב. סיטה אירופית חובקת גזע של דולב, חגה סביבו, פעם ראשה מעלה ופעם זנבה, היא מקיפה את הגזע ועפה אל ארובה שבגג והלאה, אל החורש שסביב. דרור בית נאבק בנימפה עיקשת של חרגול ירקרק. צחוקו של נקר ירוק מתגלגל מהצללים המצויים בסבך עצי החורש. תקתוק קצוב של אדום-חזה וקריאותיהם הרועמות והצרודות של זוג עורבים שחורים, מהדהדות מגלימתו השחורה של נזיר כבד בשר והליכות. מעץ אלון מצהילה שירה של גיבתון משוכות ומשיבה לבוקר את קלילותו.

חיפושיות ברקניות מעופפות ואוספות בכנפי חפייתן את האור העודף ומשיבות אותו, זהרורים זהרורים, אל ההר ואל הכפר ואל העולם כולו, והרומן שלי ושל זגוריה מקבל הזדמנות שנייה, חתומה באור.