ככל שגובר החום הופכת הסחרחרה מהירה יותר, מכשפת. קנית פסים עטורה בגבה בן גוריונית מעסיקה אותי כמה דקות, עד שזכרו של עמית נזכר בי, משיג אותי בי וקורא לי להצטרף ואני בא אל האולם של מרכז המורשת, אל בין רוני ויואב ויעל ופעוטתה ובנות ובני מחזורו של עמית, מחזור כה, שמסתופפים על טפיהם הרעבים והמתחננים, והם נראים כמו שהיינו אנו, מחזור ז, לפני כמעט עשרים שנה.
אודי, אביו, מקרין לנו חמש עשרה דקות מסרט בהכנה על עמית ומחברות הצפרות שלו. העדשה מעופפת בין המחברות, מלטפת אותן, חולפת דרכן את הימים והשנים שלו בכנרת ובשדה בוקר. המחשבות שלי ממהרות לעוף לחולדה, אל מחברות הצפרות שלי, לראות שהן במקומן ולהשוות. אצלי אין ציורים, יש יותר מלים, אך זהו אותו ניסיון נואל ללכוד את הרגע ולעבדו אל נצח מדומיין.
בינתיים, על המסך, השנים של עמית חולפות דרך המחברות ודרך חבריו לשדה בוקר ושחף אפור-זנב בקילומטר העשרים, טוויצ' מוצלח עם יואב, ולרגע לבי נצבט בקנאה בו על השחף הנדיר שהוא ראה ואני לא. אך המחברות ממהרות להזכיר. הן חולפות מהר את השנים המועטות מדי, אל ימי בית החולים, והכתב המסודר של עמית מתהפך ומהפך קרביים, מתעקל ונשבר, נאחז בחיים והחיים מרפים.
