אני פוקח עין, הזנבן נועץ בי את שלו, שליו. הוא אדיש לתנועת עפעפיי, לזיע של גופי. הוא מטפס במעלה ידי, יורד במורד רגליי. רגליו עודרות, בוטשות, חוככות. אצעדות הפלסטיק שלרגליו מפטפטות עם רחש הרוח בחופת השיזף, מלהגות עם משק כנפיהם של שני תורים, שרבים על חסדיה של תורה. שנונית נחלים מנתרת לפלות חרק משיח סמוך, דובון יפהפה נמלט על הקשקש, אולי אל מקורה של חטפית לבנת-עורף, שהסתתרה בסמוך. ירח זורח. טפטוף של נדידה מחפש מדרון ללון.
אני נע קלות, גם הזנבן. אני בוחן בהשתאות את האפלה שעטפה בחיבה את החופה, שעטפה אותי בחומה. מחוץ לחופה צ'יקצ'וק של סבכיי טוחנים, סלסול מדברון וצלליתו של בולבול ששר לערב היורד. מדי פעם חודר את חופת השיזף טרטור עמום של רכב רחוק, אך מלבדו רק קולות ציפורים ורחש הרוח בשיזף. הזנבנים ממשיכים לחקור בעלווה היבשה ובי, ואני ממשיך לחכוך ולחכך בזקן החדש, תוהה על אניצי השיבה הכסופה, מנסה שוב לנכש ממנו את השנים שירדו עלי, אין יודע מאן. האפלה אופפת אותי ולרגע אחד של חשיכה וחסד מדבריים אני מוצא את מקומי בין הזנבנים, בתוך חופת העץ הכפוף, בפיתולי הנחל החולי, במרחבי הערבה הפרושים, ביקום שנרדם ומתעורר לחיים.
