מיכה בוחן את הציוד, פניו מתעוותות בסלידה, "תגיד, למה העדשות כל כך מלוכלכות ולמה המצלמות שרוטות? לא יכולת לנקות קצת? הכל נראה ממורטט ובלוי," ועם כל מצלמה ועדשה שחוזרת מחזקתי לחזקתו, הסלידה שלו הופכת לכעס. הלכה הטקטיקה שלי, להחזיר לו את הציוד תחת המעטה הבטוח של אפלולית החניון. גם כן הוא, דבר לא חומק ממבטו, לא עלווית ולא שריטה. "לא ממורטטות, מיכה, מנוסות, משופשפות, חשבתי שככה תרצה את הציוד, עם עיטורי וותיקות. זה לא ככה עם מצלמות, כמו מין צל"ש צלמי שכזה?". מיכה לא טורח לענות. הוא מנער את החול מאחת העדשות, מעביר על המצלמה הפחות ישנה מטלית, שאין לי מושג מאיפה הוא הקריץ, ופונה אליי עם אצבע מורמת, אולי רוצה להזהיר אותי שלא אקרב את היד לעדשה, שמונחת אצלו בבגאז'. נשבע לכם שרק רציתי להסיר ממנה רגב אדמה, לפני שהוא ישים אליו לב.
"בסדר, בסדר, מיכה" אני משתדל לא לקחת ללב ולוקח צעד אחורה, ואז הוא מרים אליי את מבטו, מותח את היד רחוק ככל האפשר, הבעה של מיאוס על פניו, בקצות אצבעותיו אחוז משהו די סמרטוטי, שבטעות הוא שלה מהתיק (כן, גם תיק צילום היה בציוד המוחזר). "פיקי, מה זה?!?", הקול שלו יורד עוד אוקטבה, באיום. "זה, אממ, התחתונים ההם, שנתת לי בטיול ההוא לאילת, כששכחתי להביא ספייר." עכשיו הוא באמת זועם, הנחיריים שלו רוטטים, אני לא בטוח אם מהזעם או מהריח שעולה מהתחתונים, "ותגיד, רק עכשיו אתה מחזיר לי אותם? ולא עלה בדעתך לכבס אותם לפני?", "מה? לא, כן, כלומר חשבתי שזה כמו עם המצלמות, מיכה, עיטורי וותיקות." ובתדהמה מהולה בחשש קל—שרק לא יחטוף לי שבץ עכשיו, לא לפני שהוא משתף אותי ברשימת הצפרות של הבוקר, יש לי את הרצף לשמור!—אני שומע קול יניקה; כל האוויר של החניון נשאב אל בית החזה שלו, ואז נפלט ממנו באנחה כבדה של ייאוש, שכמותה לא שמע הר הצופים מעודו, אולי אפילו ירושלים כולה.
