זריחה שרבית

לכמה רגעים נוספים היא עוד מטעה. שומרת את מלוא עוצמתה לעצמה. משדרת לבביות, חמימות מהמין הנכון, הידידותי. לא החמימות הלוהטת שקופחת ויוקדת ואופה את חולדה בימים האחרונים, מטילה בה שידפון וחידלון. אלא מעין חמימות ביתית ומהפנטת. משפחתית משהו. ענני יונים מתפתים ומצטרפים לעננים שעוטפים את השמש ואת הילתה. יש בהם שעפים מערבה ויש שמזרחה. הם משייטים ולהרף חולפים על פניה. או אז הופכות היונים לשניות ספורות לצלליות כהות על פני השמש המבהירה. אודים עמומים ומעופפים. הן מתווספות לכתמים שעל פניה שרוטטים כפי שרטטה היא בלפיתת העננים. כשהן חולפות אותה ויוצאות מתחום סנווריה, הן מקבלות שוב את צורתן וצבעיהן האפרוריים, רוכשות שוב את זהותן: יוני השפלה הפנימית, שנמשכות באלפיהן לשדות התירס הקצור ונוחתות בו. משק כנפיהן כרחש הרתיחה שמשיתה כעת החמה על חולדה. רתיחה לחה ומבעבעת. שרב הבילי. אפילו הסנוניות כמעט ונאלמות דום, שריקותיהן אינן עוד ביטויי שמחה ועליצות, לא עוד מעשי התעלסות עם חום קיץ נסבל. גם הן נשנקות מהחום, מעופפות בעילפון חושים כמעט. רק קריאות של מיינות וצרחות של דררות. שריקה יגעה של כרוון שכבר בשעת בוקר מוקדמת זו מתגעגע ללילה. ומשק כנפי היונים שתוסס כרתיחה מבעבעת.