נו, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם מה שהלך שם במכונית. אחוז עוויתות אני צורח על דוושת הגז שהיא לא מתאמצת מספיק, ההגה כמעט נשלף מהמוט שלו וההילוכים האוטומטיים חורקים כאילו הם על ערש דווי. והייתה גם המכונית ההיא שרמסתי, יש מצב שהיא הייתה ניידת. אני מניח שהיו גם כמה הולכי רגל אומללים, אבל מי סופר. את חריקת הבלמים בחנייה של גן הוורדים גם המאבטחים של משרד האוצר היו יכולים לשמוע, אילו רק הייתה חריקת בלמים. האוטו נבלם במדרכה. מהיר יותר. האוטו נבלם בבום ואני מתחיל לרוץ אל תחנת הטיבוע וטרח, מתנגש בחיים, שהולך כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. תפסתי אותו בדש החולצה ושאגתי לו באוזן: "נו חיים, איפה החרגולן?" הוא אמר לי להירגע ושהחרגולן מחכה, אז צעקתי עליו שהוא בכלל לא מבין, שזה ממש לא קשור אליי, שחייבים לשחרר את החרגולן לפני שיואב יגיע (ובינתיים אני שומע את הצירים של המכונית של יואב שואגים בעלייה לירושלים). וכשחיים מחוויר ומנענע בראשו לשלילה, אני מסביר לו, שזה לא בקטע רע. ממש לא בקטע רע. שזה אקט חברי. לטובת יואב. מה לטובת יואב? מאהבת יואב! כי אני ליואב מוכן לפרגן את כל העולם וביום רע אפילו עולם ומחצה. "אבל תבין חיים, החרגולן המנומר הוא הבוגי בירד* האחרון של יואב, ותסכים איתי שכל צפר רציני חייב לפחות בוגי בירד אחד, לא ככה? ומה יואב יעשה בחיים אם לא יהיה לו בוגי בירד! הוא יתמוטט, חיים. יתמוטט!!! אז אתה לא מסכים שזה יהיה האקט החברי האמיתי לשחרר את החרגולן, לפני שהוא מגיע?" חיים מהנהן בראש, אבל שולח אותי קיבינימאט ואני מחכה אבל וחפוי ראש ליואב שיגיע ושהחרגולן ישוחרר ויתווסף לרשימת החיים של שנינו, שלושה ימים לאחר שהתווסף לרשימת החיים של מיכה, כי אין בעולם כמו חברים צפרים.
*בוגי בירד הוא ציפור שבאופן קבע חומקת מהישג משקפתו של הצפר ונותרת בגדר משאת נפש בלתי מושגת.
