זה הרגע בו קטי נזכרת שאני הוא האבא, מפסיקה להסתובב סביב הילד בפנים חרדתיים, ואפילו מגלה שהיא שמחה שאני בסביבה. "אם זה היה בשמונה, פיקי, אז הייתי יכולה לקחת אותו. אבל שבע בבוקר זה אתה, נכון?" פתאום היא מוצאת יתרונות בזה שאני צפר. אני מחשב חישובים, שעות זריחה ותאורה ונרגע. אני רק צריך למצוא אתר צפרות ליד רחובות והכל טוב. מה זה, בין צפרים וטירונים, שבע בבוקר בשעון קיץ. רק כדאי שזה יהיה אתר טוב, כי כנראה שהוא הולך ללוות אותי בימי ראשון של השנים הקרובות, חורף, אביב, קיץ וסתיו.
בשבת, פניו המסותתים בצבע חאקי, מתחילים להתרכך קצת, זוויות פיו מעט רוטטות ואל מבטו מתגנב מבע של חשש. פתאום, לקול הבריטון מתגנבים ריטוטים מהאלט של פעם. בעיקר אני אוהב איך הוא אומר "אבא", באופן שמצליח לשלב בין התחינה למעט חמלה והגנה אבהית לבין הבריטון הסמכותי, כמעט סמכותני, שמנסה להפיץ סביבו ביטחון. סוף כל סוף אני מצליח לחדור את החומות שהוא בנה סביבו בשבועיים, ומחבק אותו באמת ובתמים: "שביזות יום א'?", "מה, אבא?" הוא לא מבין את המונחים שאני משתמש בהם. "אתה יודע, התחושה הזו, הדיכאונית, לפני החזרה לבסיס". "אה, אבא, מושחרות", ואני מבין שגם אם הסלנג השתנה, העולם הרגשי הוא אותו עולם רגשי, וההבנה הזו היא הגשר בין הסלנגים של אז והיום, ובין הילד שלי לחייל שלהם.
זה הרגע בו קטי נזכרת שאני הוא האבא, מפסיקה להסתובב סביב הילד בפנים חרדתיים, ואפילו מגלה שהיא שמחה שאני בסביבה. "אם זה היה בשמונה, פיקי, אז הייתי יכולה לקחת אותו. אבל שבע בבוקר זה אתה, נכון?" פתאום היא מוצאת יתרונות בזה שאני צפר.
