אך כל כמה שחשבתי שיאריך החיוך לנצח, לפחות לכל החיים, או למשך היום, הוא הלך ודהה, הלך ונמחק בשל הרגליים הכואבות אחרי שעות של הליכה, מהקרסול הנקוע והנגרר, מפרקי הזמן הריקים מכל ציפור, במיוחד בתוך היערות הנשירים, שעציהם עומדים עירומים וריקים, ממתינים לבוא השלג החורפי. וגם הזיכרון דעך וחמק. צבעיו הערמוניים של השפמתן דהו וצלליתו התערפלה ונבללה בקנים המרשרשים, ואיתה האושר שבלייפר והחיוך הרחב.
כי כך הוא החיוך הנצחי, אינו מאריך ימים או שעות ודקות. הוא נצחי כל עוד הוא חי, אך הולך מנוצח בדרך כל חי. וכך היה גם חיוך הלייפר שהעלה בי השפמתן. תוקפו נקף, חלף. חיוך שבמחזוריות מעגלית של גאות ושפל, בא ונסוג, נחלש והתחדש. בתחילה השפמתן ואז הניצה ועוצמת הציוצים ומראה היחמורים. אך העייפות והגוף הדואב, והחיוך כמעט ונעלם, עד שפסיון מלא צבע, חידש אותו מעט והאווזים החיו אותו וגם מראה המפרץ שהגעתי אליו כמעט על ארבע, והברבורים שצפו בו יפהפיים. איים מנוצים של אציליות לבנה, פורשים למחצה כנפיים, והן סוככות על הגב כמניפות מלכותיות, מעליהן מיתמר הצוואר ומתעקל, והכנפיים נפרשות עוד מעט, כדי לקבל כמנחה את אנחתי. אנחה שאומרת הכל: כמה יפה פה וכמה עייפות בגופי, שענוג הוא הלייפר ואיך דעך והלך החיוך.
