אנחנו מתיישבים בצל היחיד, זה שמטיל האוטו, ובוהים במדרון. עכשיו אלו שני רשרושים שסובבים אותנו במרדף מעגלי ובלתי פוסק. בתחילה אין אנו רואים את מקור הקול. הוא נע מהר מדי, חבוי בין האבנים הבקועות. ואז אנו רואים אותו, אותם, את שניהם. זוג סלעיות חורף שהגיעו הנה זה עתה והן נרגשות, תזזיתיות. לומדות להכיר מחדש את המקום, שיהיה נחלתן לחודשי החורף הקרובים. סלעית קיץ צופה בהן ממרחק. לפותה עוויתות תאווה לנדידה. היא מרפה אט את אחיזתה מהמקום, שהיה ביתה כל הקיץ. משחררת אותו עבור סלעיות החורף. סלעיות ערבה וסלעיות אירופאיות מנקדות את המדרון, טפריהן לופתים גבעולי קוץ כמושים או פני סלע מחורצים. הן בנדידה וחולפות דרך העמק והגבעות. רק סלעיות החורף תיוותרנה כאן, תהפוכנה את המקום היבש והקשה הזה לביתן.
בשבועות הקרובים יחלו אולי הגשמים והעמק יוריק ויפריח חרקים, שיחוללו באוויר ויזמזמו. אך לעת עתה זו רק השירה של הסלעיות שפורעת את הדממה ומפריעה לשממה. הזכר בשחור ובלבן, כיפתו מעט כסופה. הנקבה אפרורית, כצבעו של המדרון. שניהם מאווששים בהתרגשות רבה את שירת הנייר המרשרש. הזכר ניצב על סלע מבוקע וקד לנקבה, שמביטה בו במבט בוחן, מנענעת בחן את זנבה ועפה. הוא משתהה קמעה, מסרב להאמין שלא שעתה לו, ואז ממריא לרדוף אחריה באותו מעגל שצירו הוא הצל שמטיל האוטו ושבתחומו אנו יושבים, שבויים במראות.
זוג סלעיות חורף שהגיעו הנה זה עתה והן נרגשות, תזזיתיות. לומדות להכיר מחדש את המקום, שיהיה נחלתן לחודשי החורף הקרובים. סלעית קיץ צופה בהן ממרחק. לפותה עוויתות תאווה לנדידה. היא מרפה אט את אחיזתה מהמקום, שהיה ביתה כל הקיץ. משחררת אותו עבור סלעיות החורף.
