ואז, כשהוא נזכר בבעתה בדוגמא האולטימטיבית, קולו נשבר, מתרסק. איך, אתמול בבוקר, כשראינו את העפרונים עבי-מקור והוא ספר את הקבוצות שלהם בשני נחלים שונים, הוא חיבר 6 ו-7 וקיבל 15. כאן אני צריך להתקרב אליו, כדי לשמוע אותו לוחש, "ואתה פיקי תיקנת אותי. אתה! אני לא יכול יותר." וזה באמת מטריד. בכל זאת, מיכה: סטטיסטיקאי מדופלם, מדען נתונים בהתהוות, והוא צריך אותי, לתקן לו פעולה חישובית די פשוטה, כמו חיבור? אבל אני מבליע את החיוך, מרסן את עצמי ולא מתהדר בנוצות החדשות שלי (מיכה החדש, לא?). אני אומר לו, שאולי זה בגלל המקורים העבים האלה. הם מבלבלים מאוד, ואולי זו ההתרגשות מלראות מלא צחיחניות, חצוצרנים ואלימונים, ו-"אפשר להבין אותך, מיכה, גם אני הייתי מתבלבל, אם לא הייתי…" ואני עוצר את עצמי, לפני שאני אומר "סטטיסטיקאי." כי אני הרי ההיפך הגמור מסטטיסטיקאי, ואני לא מבין מאיפה באה לי המחשבה האידיוטית הזו, שאני הוא הסטטיסטיקאי. אז אולי מיכה צודק, ואנחנו באמת בעיצומם של היפוכי תפקידים, אולי אפילו חילופי אישיות. אבל הרי זה לא יכול להיות?!?
אז אני משתמש בטיעון היחיד שעוד יש לי כדי להרגיע אותו, ואומר לו, שלא ייבהל. כי הוא הרי לא נפל כמוני במלכודת של רצף צפרות (1621 ימים רצופים בהם אני מצפר!), ו-"בטח שלא נפלת ברצף של…". אבל לפני מספיק להזכיר לו את רצף הצוצלות שלי (צוצלת כל יום מתחילת השנה!), הוא נזכר בו בעצמו. איך שכנעתי אותו לעצור באליפז, כאילו כדי לצלם את הסחלב הפולש החדש, זאוקסין הדשאים, אבל בעצם כדי להוסיף צוצלת לרשימה היומית, כי איפה עוד אראה צוצלת בנחלי הערבה הדרומית, ואיך ביהל, לפני תחילת סקר החוברות, שלקח אותנו עמוק אל תוך שמורת הנחלים הגדולים, הוספתי צוצלת לפני זריחה, כדי להיות רגוע במהלך הנסיעה בלב המדבר.
ורק מההבנה ומהבעתה, שאם הוא ימשיך בנתיב ההתרסקות הזה, הוא יהפוך לאני ויצפר כל יום וימצא עצמו מחפש צוצלות באופן יומיומי; רק מהאפשרות הזו, הוא מחרחר, נעמד ונמלט ממני. רק זעקה נשארת להדהד מאחוריו. ודווקא חבל לי קצת. כי עוד שנתיים שלוש של צפרות משותפת והיפוכי תפקידים וחילופי אישיות וקטי תהיה מאושרת. כי אולי אלמד לבנות פרגולה לבדי, או לכל הפחות להחליף בעצמי נורה.
