חבל לכיש מוריק עתה, אבן שואבת להמוני ציפורים, פסטורליה חורפית. להקות של פפיוני שדות מדלגות בין הקוצים הלחים, נמלטות מפנינו, מקפצות מקוץ אל קוץ. פפיון מנתר אל סלע, מנער את אבריו וטיפות עפות ממנו, שבות אל הקוצים הלחים, נוזלות אל הקרקע הבוצית. מלמעלה שמיכת עבים כבדה, מלמטה שכבת בוץ עמוקה ואנו נוסעים ומחליקים, גולשים ומתקדמים. שוב אני רואה את האוטו מתכסה בשכבות של בוץ, ונזכר בערגה בערימות הכביסה, שממתינות נקיות ויבשות. אולי עדיף היה לשבת בסלון ולקפלן. אבל עוד פפיונים מצייצים, שמש מציצה ולהקות נאות של אוכלי זרעים נעות לאורך הדרך, מלוות אותנו וזורמות משלולית לשלולית: ירקונים, תפוחיות, דרורים ספרדיים והמוני גיבתונים עפרוניים, שלא פוסקים מלצרצר.
אנו תועים בשבילים הבוציים, נמשכים הלאה בידי אוכלי הזרעים. קצה זנבה של סלעית ערבות מופיע, נעלם, שוב מופיע ונוחת על סלע. בעקבותיו של הזנב נגלית הסלעית כולה. כמו חלום של אתמול היא, שלהבת נרעדת, שלא יוכל כל החושך לכבות. גם הגשם, אני מקווה, לא יוכל לה. אחריה מפציעה סלעית חורף, ועוד אחת, כשמונה סלעיות חורף ועוד סלעית ערבות מבליחה, עשר שלהבות נרעדות, חלומות של היום. צוקית בודדת מכחילה על גב סלע לבן, סופגת אל גופה את חומה של השמש השברירית. חוגלה מטפסת גבעה בגפה. עדר צבאים נמלט. ירקונים נחבאים ונחשפים בין ענפי אשחרים, גם תפוחיות כך. גיבתונים עפרוניים מצרצרים מגבעולי כלח לחים, ולהקה של דרורים ספרדיים נוחתת על הדרך הבוצית, מלקטת זרעים רטובים בין שלוליות נקוות; שרידים לגשמים שחלפו ואינם.
אנו תועים בשבילים הבוציים, נמשכים הלאה בידי אוכלי הזרעים. קצה זנבה של סלעית ערבות מופיע, נעלם, שוב מופיע ונוחת על סלע. בעקבותיו של הזנב נגלית הסלעית כולה. כמו חלום של אתמול היא, שלהבת נרעדת, שלא יוכל כל החושך לכבות.
