אנו יורדים לרחוץ במפרץ פקיסטארה, שלחוף הים האיגיאי. חוף חלוקים צר, תחום בשתי חומות סלע בצורות, שמשיות צבעוניות וים, שהוא שיר הלל ליוון. מעופו של שלדג גמדי מוסיף לשלמות את הנגיעה הסופית. סנפיריו של דגיג כסוף מרפרפים על רגליי, כמו כנפיו של הסנוניתן, שרפרפו קודם על לחיי, בשביל שירד אל המפרץ, מתפתל בצל החורש.
אני שוחה אל שן סלע, שמזדקרת מהמים. סרטן שחור מסתתר על פניו המחורצים של הסלע ובלוטי ים נצמדים אליהם, ממתינים לגיאות. אני נותן לגופי לשקוע לקרקעית, אובד בין ירוק לכחול לטורקיז. המים מחליקים על גופי, נעימים ומלטפים. החלוקים בקרקעית רוחשים כגחלים רומצים. אני עולה לצוף. מעט מתחת לפני הים, מתחזק הרחש לרעש עמום, וכשאני פורץ מעלה, הופך הרעש העמום לאותו צקצוק תמידי של הציקדות, שנובע מהחורש ומהדהד מתוכו. אני מתהפך וצף על גבי, מתערסל על הגלים הקלילים, מתלטף באור השמש המפנק ונותן לשעות לחלוף, מוחה מעליי את המציאות. היא כבר תמצא את דרכה חזרה אליי.
בבוקר למחרת, אני יורד לחוף של קורופי, לצפרות שלי עם עצמי, לפני שקטי והילדים מתעוררים. נגה הצטרפה אלינו לימים האחרונים ביוון, וגם היא עוד רדומה. המפרץ של קורופי, לחופו של מפרץ פגאסטיק, הוא מאותם חופים מתונים ומעודנים, שהשמיים נושקים בהם למים ושחפים מאחרי-קום עוקבים בבטלה רעבה אחר סירות דיג.
המים מחליקים על גופי, נעימים ומלטפים. החלוקים בקרקעית רוחשים כגחלים רומצים. אני עולה לצוף. מעט מתחת לפני הים, מתחזק הרחש לרעש עמום, וכשאני פורץ מעלה, הופך הרעש העמום לאותו צקצוק תמידי של הציקדות, שנובע מהחורש ומהדהד מתוכו.
