תאמינו לי, אין לי מושג איך בדיוק זה היה נגמר, אבל אני כן יודע ובוודאות גמורה, שזה היה נגמר רע. רע מאוד. חיי הנישואין שלי, כלומר. כי ממש עכשיו היינו אמורים—קטי ואני—לשייט בכבישים הפסטורליים של דרום מערב צרפת, ללקט לנו שקיעות מאושרות ושקטות אל עבר יום הנישואין העשרים וחמש. חתונת כסף. תארו לכם. קטי ואני מצטופפים במכונית קטנטנה ואינטימית, גביעי יין כאן, כוסות אספרסו שם, בריזה מהים, שקט ואנדרטאות למלחמות כל כך עתיקות, שקהה קצת עוקצן. ועכשיו תארו לכם, שלאמצע השלווה הרומנטית הזו, הייתה נוחתת ההודעה של אילן ודן על חשד לשלושה חופמים טיבטים בבריכות של המעפיל. אל תוך המכונית הקטנטנה והאינטימית הזו, באמצע נפנוף ידיים ידידותי לאיכר משופם וללהקת אווזים מבויתים שרועה בשלווה לגדותיה של בריכה מקומית. ועננים של טרום סתיו וקרירות אירופאית וליבובים שלווים של חתונת כסף קרבה. בום!!! חופמים טיבטים. חשד. המעפיל. ואני כאן, בליבה של דרום מערב צרפת, זו שעד לפני רגע הייתה פסטורלית וחייכנית ומאוהבת.
אני יכול לראות בעיני רוחי את האווירה נעכרת, הליבובים מקלישים והופכים לגילויי עוינות קלילה ואיך אני מחפש בווייז את הסניף המקומי של הרבנות, כי בטח יש רבנות בצרפת שתטפל בהליכי גירושין מהירים, לא? כי איך הרסה לי זו, עם חתונת הכסף שלה, שלושה חופמים טיבטים?!?
תארו לכם. קטי ואני מצטופפים במכונית קטנטנה ואינטימית, גביעי יין כאן, כוסות אספרסו שם, בריזה מהים, שקט ואנדרטאות למלחמות כל כך עתיקות, שקהה קצת עוקצן. ועכשיו תארו לכם, שלאמצע השלווה הרומנטית הזו, הייתה נוחתת ההודעה של אילן ודן על חשד לשלושה חופמים טיבטים בבריכות של המעפיל.
