טוויצ'ר נינוח

טוויץ' וחצי למגלן המצויץ | 11 באוגוסט 2021

טוויצ'ר נינוח. היש אוקסימורון גדול מזה ביקום האנושי כולו? ובכל זאת, כך בדיוק חשתי בחצות, עת עליתי על יצועי, מחייך, נינוח ונהנה מזוגיות שרירה ואיתנה. ואל יקל הדבר בעיניכם, הו אל יקל כלל ועיקר; לא הנינוחות, לא החיוך ולא הזוגיות. רק חצי יממה מפרידה בין תחילת האירוע לבין הנינוחות בה עליתי על יצועי: שלוש עשרה שעות של רכבת שדים רגשית, משברים נפשיים וזוגיים, ארבע פעמים תל גמה ורוני אחד. וכן, כמעט שכחתי, גם מגלן מצויץ חובב שדות בוטנים ורמשים, מגלן מצויץ מטווצ' ונינוח, שבלעדיו היה מושלך כעת על המיטה טוויצ'ר עלוב ובלתי נינוח בעליל.

היכן אמקם את נקודת ההתחלה של היום הזה? היום? אתמול? בכישלון של הטבלן אפור-הלחיים לפני כשבועיים, שנזקף לחובתה של קטי? כשנולדתי? כשהכוכבים הסתדרו להם באופן שהפך אותי לטוויצ'ר שאני? ואולי בכלל ברגע בו מגלן מעוצבן ומעצבן החליט לגדל ציצית כאמירה נגד התרבות החומרנית של המערב, כנגד האספנות הכפייתית, התחרותיות, העיוורון בה אנו מהלכים בעולם? מה אגיד לכם, לא ממש הלכה לו המחאה, כי רק הוא בא וכבר עליתי על האוטו פעם ופעמיים (אולי בעצם פעמיים וחצי) ונסעתי בכפייתיות להוסיף אותי לאוסף שלי, והייתי מוכן להוסיף אותו כמות שהוא, גם ללא ציצית המחאה, שכנראה נשרה ברבות הימים.

היכן אמקם את נקודת ההתחלה של היום הזה? היום? אתמול? בכישלון של הטבלן אפור-הלחיים לפני כשבועיים, שנזקף לחובתה של קטי? כשנולדתי? כשהכוכבים הסתדרו להם באופן שהפך אותי לטוויצ'ר שאני? ואולי בכלל ברגע בו מגלן מעוצבן ומעצבן החליט לגדל ציצית

מגלן מצויץ

אבל אם נהיה קונקרטיים, בערך בשעה אחת עשרה של אותו היום, יצאתי מהקליניקה החדשה של קטי—אותו חור שחור של קליטה סלולארית—בה השקעתי את השעה האחרונה בהרכבה מוצלחת למדי של רהיטי אקיאה, שאפתי לקרבי מעט קליטה ומיד הותקפתי בעשרות הודעות טלגרם על איתורו מחדש של המגלן בגבולות והודעות של חברים, שמנסים לברר איפה אני ולמה אני לא עונה והודעה אחת מכאיבה במיוחד של יואב, שאהיה מוכן לקריאה בת דקה או שתיים, כי תיכף יוצאים, הודעה באה בימים, בת ארבעים דקות לפחות. לזכותו של יואב ייאמר כי הוא ניסה, באמת שהוא ניסה ושלח והתקשר והמתין חצי דקה יותר. לחובתו של יואב יש רשימה ארוכה, שלא אטרח לפרטה כאן ועכשיו, אך בראשה ניצבת האפשרות המרה שעוד כעשרים דקות הוא עשוי לראות את המגלן.

אני חוזר אל קטי ומודיע לה שעד כאן, שלא מספיק שהיא מנעה ממני את הטבלן אפור-הלחיים, היא מנעה ממני עכשיו מין נהדר נוסף ושאני לא מסוגל יותר עם ההתנזרות הזו ושאני רוצה את הציצית של המגלן, רוצה אותה עכשיו. והיא אומרת לי שבסדר, ויופי של עבודה על הרהיטים, אבל שלא אעז לשכוח את ענבר ושאני לא זז לשום מקום עד שהיא מסיימת לעבוד עוד שעה. אמרה וחזרה לקליניקה, לאותה מאורה טורפת טוויצ'ים ומינים חדשים והותירה אותי ותאוותי בידי, הותירה אותי מקבל עדכונים ותמונות מהשטח על המגלן הנינוח ובכוחותיי האחרונים אני מגייס את רוני, קמיע הטוויצ'ים שלי, האחרון שעוד לא נסע דרומה אל גבולות ואל המגלן, ומודיע לו שעוד שעה אני מתפנה ושהפעם אני לא מוכן לשמוע ממנו לא.

שעה וחצי חולפות בייסורים ואני מגיע לאסוף אותו מביתו, אבל רגע לפני המפגש משיגה אותי הבשורה, הבשורה הארורה שהמגלן פרש את כנפיו ועף, אסף את עצמו ונעלם. עיניי מפלבלות בחוריהן, גופי נרפה וידיי נשמטות. אני כמעט ובוכה ומתקשר לאבנר להבין מה ואיך, ומה עליי לעשות כעת ואבנר אופטימי ואומר שאנחנו צריכים לסרוק לא יותר ממאה קילומטרים רבועים של עשרות שדות בוטנים, יאללה בוא, אין שום בעיה. אני מביט ברוני שמושך בכתפיו, מה אכפת לו בכלל, הוא כבר ראה מגלנים מצויצים בארץ ובניכר. אני נושם עמוק, אוסף את כוחותיי וקדימה: נוסעים למצוא מחט בערימה של שחת.

אני חוזר אל קטי ומודיע לה שעד כאן, שלא מספיק שהיא מנעה ממני את הטבלן אפור-הלחיים, היא מנעה ממני עכשיו מין נהדר נוסף ושאני לא מסוגל יותר עם ההתנזרות הזו ושאני רוצה את הציצית של המגלן, רוצה אותה עכשיו. והיא אומרת לי שבסדר, ויופי של עבודה על הרהיטים, אבל שלא אעז לשכוח את ענבר

מגלן מצויץ

דרומה, דרך שדרות ותל גמה, שעל קיומו לא ידעתי עד היום, נוסעים כל הדרך אל גבולות והשתיקה באוטו כבידה ומעיקה. מגיעים, בטח שמגיעים. אל שדה מלא בוטנים ועורבים חומי-עורף ונועם שהולך מהורהר בפאת השדה. מגיעים אל השדה שמלא בכל הטוב הזה וריק מהמגלן. אנחנו מעלים את נועם לסיבוב ועוד סיבוב, דרך עשרים וארבעה שדות של בוטנים, שלוש סלעיות ערבה, ארבעה שרקרקים ירוקים וערימה של קומפוסט או שתיים. מתייאשים, כמובן שלאחר שעתיים מתייאשים, כי כמה שדות כבר אפשר לסרוק ומערב הנגב ערימת שחת והמגלן מחט. ואנחנו מורידים את נועם ונוסעים הביתה, דרך תל גמה, בו כל תקוותיי נקברות קבורת חמור והשתיקה כבדה ומעיקה עוד יותר, אולי אפילו מצמיתה ורוני מנסה לנחם אותי, אבל אני נועץ בו את המבט הזה וצועק עליו שהוא כבר ראה, אז די כבר, ומגיעים עגמומיים לשדרות ואז מחליטים אבנר ושרה כי הגיעה העת לאתר את הסורר. אני זועק, אני שורט את גופי עד זוב דם ובאמצע שדרות אני מסובב בפראות את האוטו ודורש מרוני להקים חמ"ל ולהתחיל ולקבל עדכונים משני האבנרים, שאומרים ששוב נעלם המגלן, אבל נדמה להם שהם יודעים איפה ושוב אני חולף דרך תל גמה, בדרכי דרומה, אני כבר מכיר את התל הזה מצפון ומדרום, ממערב וממזרח, רק שהפעם האוטו לא שקט, הוא מלא בזעקות שלי, בקללות שלי, באזהרות שלי לנהגים איטיים מדי, לניידות משטרה שמאיימות לעצור אותי, ואפילו התל המוכר והישנוני ניעור מצעקותיי, ומבקש ממני להנמיך את הטון.

והנה השדה המוכר, כי שב המגלן אל גבולו ושבו הבנים אל גבולם, והפעם את נועם שהתייאש מחליף מידד הנמרץ, ושני האבנרים ושרה ומי יודע מי עוד, כי כל כולי ממוקד בלאתר את דמותו השפופה של המגלן הלא מצויץ, המגלן הקרח, וזה קל כל כך. הוא פשוט מהלך לו בקצה השדה, נינוח, עיוור לכל ההמולה שסביבו, משחר מזון, כי מה כבר ניתן לצפות מציפור בסכנת הכחדה ורעבה. והוא מהלך בין המכוניות, נועץ את מקורו המעוקל אל תוך החול, שולף אותו עמוס בכל טוב, מתקרב אלינו עוד, עף אל שדה דרומי יותר ושב ועף אלינו, ונע ונד בין השדות ובין הבוטנים והרמשים. אוי כמה שהוא נינוח, ועתה גם אני, ואנו יכולים לחלוף שוב דרך תל גמה, בפעם הרביעית היום, והפעם צפונה, בדרך הביתה, והאוטו מלא בשירה אדירה, שירה שמחה שתלווה אותי כל הדרך למיטה ואני כל כולי חיוכים וזוגיות. טוויצ'ר נינוח. היש אמת גדולה מזו ביקום האנושי כולו?

מגלן מצויץ