אין לי מושג מה הם חשבו לעצמם, אולי שירד עלינו גשם של ציפורים נודדות. אבל במקום זה יורד עלינו מבול של גשם ושניהם רטובים ותופסים את הרגליים שלי ומושכים ואני מתנגד בשארית כוחותיי ויואב גוער בי ושואל מה יהיה עם הרצף, ואני עונה בקול מיוסר שכבר לא אכפת לי מהרצף וחוץ מזה, הנה שמעתי עורב רטוב, זה בטח אמור להספיק ביום כזה בשביל הרצף, "אז בחיית יואב, עזוב אותי, נו, עזוב אותי." אבל תחינתי נופלת על אוזניים ערלות ושניהם ממשיכים למשוך אותי וידיי רועדות ואחיזתן במושב מתרופפת ואני נשלף החוצה אל הגשם שניתך בנו ותוך חצי שנייה אני נוטף מים ורטוב כמו שני הפסיכים האלה וכמו לולה, שדווקא די נהנית מכל הסיטואציה ומוסיפה עוד לייק לח ללחיי.
מיכה ממהר לנעול את המכונית שלא אוכל להימלט אליה חזרה ושניהם גוררים אותי אל הגדר של סוכת המצילים, שמספקת טיפת הגנה ומאפשרת לצפות בים שריק מכל ציפור. כאילו, מה, משוגעות הציפורים לבוא בגשם הזה? ואני לא מבין לאן נעלם האביב שכל כך עינג אותי עד אתמול ואיך לעזאזל נתתי לשני אלה לחטוף אותי עד לחוף ניצנים ביום גשם שכזה. ואני מתחנן ש"יאללה, בואו ונגמור עם זה כבר. הנה, אנחנו כאן כבר חמש דקות, זה בטח מספיק בשביל הרצף, לא יואב?" אבל יואב מתעטש בתשובה (הוא גם חולה הפסיכי הזה, ובכל זאת עושה את עצמו מצפר בגשם הקולח) ונוחר בבוז ושואל אותי מה זו השפיות הזו ששטפה אותי פתאום.
אבל תחינתי נופלת על אוזניים ערלות ושניהם ממשיכים למשוך אותי וידיי רועדות ואחיזתן במושב מתרופפת ואני נשלף החוצה אל הגשם שניתך בנו ותוך חצי שנייה אני נוטף מים ורטוב כמו שני הפסיכים האלה וכמו לולה, שדווקא די נהנית מכל הסיטואציה ומוסיפה עוד לייק לח ללחיי.
