טנזניה, פברואר 2026

שבועיים בטנזניה | ינואר-פברואר 2026

 

  1. ארושה

 

אני מחפש בי את המלים לתאר את השבועיים בטנזניה, אך מוצא בעיקר את כרטיסי הזיכרון שבמשך שנה רכשתי ואגרתי במגירה כדי שאוכל לצלם ללא מגבלה וביום הספארי הראשון, בפארק של ארושה, בעוד ג'ירפה מציצה מעבר לכתפי ומעפעפת לי בחן, נזכרתי ששכחתי בבית. מאז, כדי לפנות מקום לזיכרונות מתועדים עתידיים, ישבתי כל ערב ומחקתי תמונות מכרטיס הזיכרון ששכן לו ערירי במצלמה. מעין עינוי צלמי שהֵשַׁתִּי על עצמי כפיצוי, אולי כעונש, לשכחה המטופשת שלי. כך, במשך שבועיים, חווה ומנציח ביום ובערב מוחק. כדי שלא אשכח עוד מעבר לשיכחת אותם הכרטיסים, שבעוד אני מיטלטל בדרכיה המשובשות של טנזניה, ממשיכים להתערסל בנינוחות החשיכה הנוחה של המגירה, מעלים אבק ומתכוננים ליום קריאה שבא וחלף.

 

וצילומי תיעוד ומחיקות היו ללא סוף. כבר עם הנחיתה בשדה התעופה קילימנג'רו של ארושה, בעוד עובדי השדה התאמצו באותה נינוחות אפריקאית ומרחו את הזמן בחיוך נעים, קיפצתי שכור-ציפורים והן רבות כל כך וצבעוניות וחדשות; זרזירים הדורים, טריסטרמיות אדומות-כנף, סנוניות וסיסים רבים ושונים, תורים צנועים ועורבים עקודים. מעופפים מעל לטרמינל המאובק ונחים תחת לשמש הקופחת. אני נמשך לציפורים וקצין הגבולות מושך אותי אליו, רק כדי לשלוח אותי לקצינה ההיא, ששולחת אותי לקצין ההוא. כולם מחייכים מתחת למאווררים עתיקים, כולם "ג'מבו ג'מבו" ואני, עצביי מתוחים להתפקע, מציץ בציפור זו ובציפור זו, עיניי כמעט ויוצאות מחוריהן, עד שהבירוקרטיה האפריקאית מסיימת את מלאכתה הנינוחה והנמתחת ואנו נאספים על ידי תומאס, שינהג אותנו בשבועיים הקרובים. אותנו: יואב המדריך, קטי ואני, הודל ואשל. הצפרים ונשותיהם, או שמא הנשים וצפריהן. טיול מורכב, שיצטרך לשלב ולפשר בין התאווה המתזזת לכל ציפור, קטנה ואפרורית ככל שתהיה, לבין השפיות הרגועה שנמשכת אחר החיות הגדולות והכריזמטיות, יונקים בעיקר. יואב יצטרך לנווט ולתמרן בין הציפיות השונות הללו. נראה לי שהוא עוד לא לגמרי מבין לאיזו צרה הכניס עצמו, האומלל. צפרים ונשותיהם, נשים וצפריהם. בשמורות טנזניה. אך תומאס מחייך, אולי גם הוא עוד לא מבין את גודל המעמסה שצנחה על כתפיו ומסיע אותנו ללודג' בארושה ואל אחמד, בעל החברה. גופו אנציקלופדיה מהלכת של המאה העשרים, שפמו שריד מפואר ומעוקל של המאה התשע עשרה, חצי בריטי חצי גרמני, מוסלמי מנישואין, לא שהוא נותן להלכות הדת להניאו מהליכותיו האירופאיות. שותה בירה משתין בירה, ובאותו קסם אפריקאי הבירה ששוצפת בעורקיו לא מפריעה ליכולות הארגון שלו. כי השבועיים הבאים נוהלו ביעילות קפדנית, קולוניאלית כמעט, מבלי להותיר מקום לטעות, ולו מזערית.

כולם מחייכים מתחת למאווררים עתיקים, כולם "ג'מבו ג'מבו" ואני, עצביי מתוחים להתפקע, מציץ בציפור זו ובציפור זו, עיניי כמעט ויוצאות מחוריהן, עד שהבירוקרטיה האפריקאית מסיימת את מלאכתה הנינוחה והנמתחת ואנו נאספים על ידי תומאס, שינהג אותנו בשבועיים הקרובים.

ג'ירפה

תינוק בבון

גנון כחול

גנון כחול

המזוודות מובלות לחדרים על ידי סבלים. תשר של דולר מארנקו התפוח של יואב נוחת על כפות ידיהם המצפות באותה כלכלה שמערבת חיוך כן וציפייה ממשית לתגמול; ציפייה שאני נוטה לבחון בסרקזם אופייני, עד שאני נזכר בפערי הקניין העמוקים מיני ים שביני ובינם. בינתיים מונחות המזוודות לצידן של המיטות מכוסות הכילה ואני רוצה לצאת כבר לחצר, אל ציפורי ארושה, אך אחמד רוצה לתדרך ולשתות והשיחה איתו מתארכת מבירה מקציפה לבירה מקציפה, בעוד מספר צופיות מקפצות בין הפרחים המפוארים, וליבי נמשך אליהן, גם אל האורגים שעליי עוד לזהות. אבל אחמד ממשיך להזמין בקבוקי בירה לשולחן והצופיות מתערפלות לי למרות שפרשתי אחרי הבקבוק הראשון, יואב אחרי החמישי ואחמד ממשיך לתדרך ולגמוע בקבוקים ואני מהנהן בעייפות, לא זוכר מה מחר, וודאי שלא מחרתיים. אך היום כלה והלילה חולף מתחת לכילה והמחר בא ותומאס אוסף אותנו אל שמורת ארושה. אל הג'ירפות והקופים, ויתר החיות והציפורים. דרך הדרכים המקפצות, מתחת לעץ בו נאספה משפחה של קופי קולובוס שחור-לבן. הם נחים בצל, מסבים לשיחות נפש פרוותיות, מתערסלים מעל לזנב מברשתי שנח באצילות על העץ. תינוק, או שמא גור, מקפץ פרחחי ופורע את שלוותם של המבוגרים, נשלח מהאחד לשני, עד שסבלנותו של השני פוקעת והוא מועבר לשלישי שמשגר אותו לראשון. ראשיהם מופיעים בין הענפים, נעלמים מאחורי העלווה, רק צלליתו של הגור מתבלטת, כמעט כמו הר מרו, שחולש על השמורה.

מקופי הקולובוס אנו ממשיכים דרך כמה חטפיות אפריקאיות ולהקת בבונים, שמגוננת על גור, שמא תינוק, עגום עיניים שמתאמן על גלישת גזעים ונע כצל בין הצללים, לעתים מתפנק על מגען הקטיפתי של החזזיות הרכות. אימו דרוכה לידו ויתר חברי הלהקה עסוקים בשלהם, חלקם נייחים כפסלים, חלקם מורטים עלים ואוכלים, כולם מטילים מורא נורא על סביבתם. בהמשך הדרך, במרחק ביטחון מהבבונים, נחה משפחה של גנונים כחולים עגמומיים ושמוטי חוטם, נעים ביער, חולפים על הענפים, חמקניים כאותם צללים שמאכלסים את העצים. זוגות זוגות של אנטילופות דיקדיק זעירות, מסתתרים בשיחים נמוכים, מצטופפים סביב גזעים דקיקים. עיניהם גדולות וענוגות ואני מוכן להיבלע בהן. אך תומאס ממשיך להסיע אותנו בדרכים הארוכות והמשובשות של הפארק והראש מיטלטל ואני מתחיל לפתח תחושה של זעזוע מוח מתמשך שתלווה אותי משך כל הספארי הרכוב. מין ריק לבן מאחורי המצח והמהום חרישי שמהדהד בחלל הגולגולת וממעיד את ההליכה.

משפחה של קופי קולובוס שחור-לבן. הם נחים בצל, מסבים לשיחות נפש פרוותיות, מתערסלים מעל לזנב מברשתי שנח באצילות על העץ. תינוק, או שמא גור, מקפץ פרחחי ופורע את שלוותם של המבוגרים, נשלח מהאחד לשני, עד שסבלנותו של השני פוקעת והוא מועבר לשלישי שמשגר אותו לראשון.

קולובוס שחור-לבן

קולובוס שחור-לבן

קולובוס שחור-לבן

עוד קפיצה ועוד טלטלה ואנו מגיעים לתחילתו של אחד מאותם מסלולי הליכה נדירים. שומר חמוש ממתין לנו ולתשר ועדרי ג'ירפות שלא מחכות לכלום, אולי לענן שיבוא ללטף את ראשן. אנו יורדים מהמכונית וטובעים בקולות היער, פוסעים אל האחו ואל צילו של מרו. עננים משייטים בשמיים הרחבים ומקהלת הקולות הבלתי נגמרת. סנוניות שחורות משייטות ביננו, חזירי יבלות לוחכים עשב, בופאלו רועים וראש של צבוע מציץ מעבר לאופק ולצבעי הציפורים. כמה שרקרקים גמדיים וכחלים לילכיים וכחלים אירופאיים, חנקנים שונים ומשונים וצופיות, תמיד הצופיות. רק שכאן, כשמזהים צופית לא נגמר הסיפור, אלא נפתח ספר שלם. כי עשרים ושניים עמודי מגדיר מוקדשים לצופיות השונות, חלקן נראות זהות זו לזו, חלקן שונות זו מזו, וכולן מהירות ותזזיתיות ואינן נלכדות בזיכרון המצולם, רק בזה שנטבע בראש שמתבלבל מכל הצבעים ומשלל הקולות. גם מהג'ירפה ההיא, שלמראיתה אני נזכר בזיכרונות הנשכחים, בכרטיסים ששוכנים לבטח במגירה שבבית הרחוק. היא רוכנת ומציצה מעבר לכתפי, עיניה ענוגות ורכות, ריסיה הארוכים מעפעפים. קוטפת עבורי ענן צמרירי מהשמיים, שמחליק לעברי בעדינות. קטי בוחנת בחיבה את ליבובי האהבה שנרקמים ביני ובין ארוכת הצוואר ומקבלת אותם בהבנה, כי איך אפשר שלא, והג'ירפה ממשיכה ומפלבלת בעיניה, מפילה אותי ברשתה ואני נמשך אליה ורגליה מיתמרות מעליי והן כשבכה מגוננת, עד שהג'ירף הזכר מאבד סבלנות וניגש לראות מיהו הננס הזה שנכנס בינו ובין זוגתו וצווארו נרכן אל עבר הנקבה ואני נדחף מהם הלאה, אל קטי שממתינה ואל עץ התאנה החונק, שחבק גזע עץ אחר וחנק אותו למוות ומשגשג כעת על שלדו של הקורבן. עוד ג'ירפה רוכנת מעבר לכתפי וגוהרת אל חופה פרושה של עץ שיטה ולוחכת את קוציה הרכים. עוד ציפורים ועוד צבעים, תמיד עוד ציפורים ועוד צבעים.

חוזרים למכונית, נפרדים מהשומר (ומהתשר) ומברכים את תומאס שנוהג אותנו בדרכיה של השמורה שמשתעשעות לחבוט בנו בשיבושיהן ובמהמורותיהן. אשל ואני מתחננים בפניו לעצור על כל ציפור, קטי והודל מבקשות עוד מהג'ירפות. "עצור, תומאס, קריבו," והוא עוצר ואנו עונים "אסנטה," ולפעמים מתבלבלים והאסנטה מקדים את הקריבו, אך לתומאס לא אכפת הסדר. הוא מחייך, עוצר וממשיך והמראות נגמעים, המצלמות מתקתקות והראשים מיטלטלים ונחבטים. אך הצווארים של הג'ירפות, שנישאים אל מעל להר מרו מנחמים ומעודדים ואנו נוסעים מצוואר לצוואר, על חלקם רוכבים זרזירי בקר ומנקרים מהם טפילים מטרידים ועל חלקם גולשים העננים, נהנים מהמשחק. אנו מתעגלים סביב אגמים קטנים, בהם מוורידים הפלמינגו הראשונים, כמה מהם שוחים כברבורים צבעוניים, כמה מחוללים על רגליים ארוכות ומסננים אצות מהמים המוסעים. צוללים דרומיים ועשרות של טבלנים גמדיים מתערסלים על פני המים השקטים, עננים מנמנמים מעליהם. על הגדה מתנקים איביסים קדושים ולבניות בינוניות מהלכות סביב זרונית אפריקאית, שנחה בין האניצים הלחים, זפקה מלא עד להתפקע. אנו עוצרים לארוחת צהריים ארוזה, אחת מיני רבות שנאכל בימים הבאים. מחלצים עצמות, מתרווחים קצת, משקיפים על האגם מעליו מעופפות כוכיות וסנוניות נוספות, ועל העצים הבודדים שעל גדותיו, עליהם מקפצים אורגים שמציבים אותי בפני דילמה: ציפורים או בננה לקינוח. אך בסופו של דבר הדילמה נפתרת, כי אין לציפורים פה סוף ואני יכול לאכול את הבננה ורק אז למעוד בעקבות אורג שמסכתו מצחקקת למולי, נכלולית ומשועשעת. מתבלבל מפפיון אפריקאי, כי גם כאן מבלבלים הפפיונים, כמעט כמו בבית, ומתרגש מבאטיס מנוקד-סנטר שאני זוכר מדרום אפריקה. עוד זוגות של דיקדיק, חנקן ערבות חורף ולהקה נוספת של קולובוס, מהבהבת בשחור ובלבן מצמרת רחוקה. צביון נטאל אדמוני שכמעט וחומק מאתנו בצללים שלצד הדרך וקובוסים שרועים בשלווה.

בערב אני מוחק זיכרונות מהכרטיס ומקשיב שוב ליואב, לאחמד, "יו נאו וואט איי מין," ולפכפוך הבירה. שניהם טורחים ומספרים על מחר ומחרתיים ואני מהנהן בלאות, כמו הייתי מקשיב, רוצה רק למחוק זיכרונות, לפנות מקום לחדשים ולישון, לתת לראש מנוח מהטלטולים, מזעזוע המוח שאני חושש שישתכן בו לצמיתות. לאגור כוח למחר ולמחרתיים, לספארי במקומות האלה ששמותיהם האקזוטיים נזרקו לחלל והנהנתי לשמעם, כמו הייתי מקשיב. רק לנוח קודם ולישון.

"עצור, תומאס, קריבו," והוא עוצר ואנו עונים "אסנטה," ולפעמים מתבלבלים והאסנטה מקדים את הקריבו, אך לתומאס לא אכפת הסדר. הוא מחייך, עוצר וממשיך והמראות נגמעים, המצלמות מתקתקות והראשים מיטלטלים ונחבטים.

ג'ירפה
באטיס
איביס קדוש
פלמינגו מצוי
הר מרו

2. טרנגירי

למחרת מגיעה הנסיעה הארוכה הראשונה. ארוכה יחסית, כשעתיים. תהיינה ארוכות ומטלטלות ממנה. לפניה מתיישבים לארוחת בוקר עם הביצים והשעועית והלחם הקלוי, מורשת בריטית שבטני מאמצת בחדווה קולוניאלית. לצידם פירות טרופיים מתקתקים ומיצים צבעוניים וממריצים. מלצרים בבגדי שרד עומדים עלינו לשרתנו. מהחלונות הרחבים נשקפת הבריכה והחצר המטופחת, שריקה תלת-הברתית מסתורית. אני רוצה להתרווח אחרי הארוחה, לעכל בנוחות, אך יואב מאיץ ותומאס מחכה והסבלים ממתינים להחזיר את המזוודות לטנדר. והנסיעה שבסופה תתפרש לנו שמורת טרנגירי על פיליה ועצי הבאובב ותילי הטרמיטים וכל העושר הזה, שעד שנגיע אליו נצטרך לחלוף דרך העיירות שמבולגנות בחוסר חן ונגועות בעוני דוקר. רחובות מאובקים, צריפים דלים שמתפקדים כחנויות דיסקית, בתי מלאכה זעירה, יחידות דיור, או גם וגם וגם. מכולות דהות, מוסכים מגירי שמנים, נשים שמוכרות פירות על מחצלות וגברים שסוחבים עגלות עמוסות בגדים יד שלישית או רביעית, שנשלחו לכאן על ידי ארגוני צדקה ומצאו עצמם נמכרים ברחובות המאובקים. אופנועים עמוסים לעייפה, מיניבוסים צבועים בססגוניות ודחוקים מעבר לקיבולתם, טנדרים מתפרקים וטוק-טוקים מטרטרים. אני מזכיר לעצמי שלא העוני הזה הוא הסיבה שאני באפריקה והוא מזכיר לי בחזרה שהוא שׂוֹרֵר כאן בין היתר בגלל בני אדם כמוני, שמצליחים להדחיק את קיומו. הביצים מתערבבות לי עוד בבטן, כי ילדים עם חיוך ויד פשוטה ומבוגרים שצובאים עלינו בכל עצירה ומנסים למכור לנו מזכרות צבעוניות עם צביון של אותנטיות מזויפת. אני נזכר גם בגל המחאה שהתפרץ פה לפני חודשים ספורים כנגד הדיקטטורה ובערימות הגופות שנערמו ברחובות האלו. בהנחיה שמותר לנו לצלם הכל, מלבד את תחנות המשטרה. הנשיאה סולוהו מחייכת חמימה ואימהית משלטי רחוב שחולשים על הצמתים. המולה, אבק וחום ופתאום הבית בישראל נראה קן נעים, מוגן כמעט. אני עוצם עיניים, מפליג בדמיוני לשמורה הבאה ופוקח אותן רק לאשכולות הבננות שתומאס רוכש עבורנו, אשכול צהוב ואשכול אדום, בננות בצבעים שונים, בגדלים מגוונים ובטעמים עשירים וססגוניים. שוב אני עוצם עיניים, מעלים את הרחובות ואת האנשים, ופוקח אותן רק כשאנו נכנסים לשמורה ואני יכול לשכוח את כל שלא ביקשתי לזכור ולהתרכז שוב בטבע, שמצטייר נהדר ללא העוני המרוד, שנותר מחוץ לשמורה.

בשער מתקבצות ציפורים ואני מביט בהן בעיניים כלות; אורגי באפלו, זרזירים צבעוניים, חנקנים מוזרים ודרורים אפורי-ראש, שכשמם הם אכן אפורים ובכל זאת אני רוצה לבלות איתם רגע, אך אין זמן ועצרנו רק בשביל לקבל את אישור הכניסה ובשביל השירותים, שמתגלים כאחת הבעיות הגדולות של הספארי. איך עוצרים להשתין כשבכל פינה חבוי אריה או נמר, או לפחות כך מספרים לי, כי עוד לא ראיתי אריה או נמר ואני מת לראות, אך לא באמת רוצה למות כשאני רואה אותם, בטח לא כשאני משתין במכנסיים מושפלים. אז אנחנו מנצלים כל שירותים אפשריים, משתינים גם על חשבון צפייה בציפורים, כי עוד צופית חולפת ביעף, והטנדר כבר בנסיעה ואנו במושבים, משביעים עיננו בתילי הטרמיטים שצצים בכל פינה, חלקם נטושים ונכבשו בידי משפחות של נמיות ננסיות ונמיות מפוספסות. אחת הנמיות צופה, חוטמה המחודד בולט קדימה ועיניה בולשות את הסביבה, בעוד אחיותיה ואחיה משתובבים בין העמודים המתפוררים של התל. הם נכרכים אלה באלה לגוש פרוותי, שבתוכו הם מתפתלים עד שהם מוצאים תנוחה נוחה למנוחה, מתלקלקים ומתנמנמים, ורק הנמייה הנוטרת ממשיכה ושומרת על ערנות דרוכה.

אני נזכר גם בגל המחאה שהתפרץ פה לפני חודשים ספורים כנגד הדיקטטורה ובערימות הגופות שנערמו ברחובות האלו. בהנחיה שמותר לנו לצלם הכל, מלבד את תחנות המשטרה. הנשיאה סולוהו מחייכת חמימה ואימהית משלטי רחוב שחולשים על הצמתים.

נמיה ננסית
נמיה מפוספסת
קובוס מים
חזיר יבלות

עדר אימפלות אלגנטיות חוצה את הדרך, זכר והרמון הנקבות שלו. הוא דרוך. אל מול טורפים ולא פחות מכך כנגד זכרים יריבים שעלולים להתמודד אל מולו. הוא רועה את הנקבות, מצופף אותן בצל, קרניו המתעקלות מתבלטות מעל לעדר. הן לוחכות והוא מרחרח את האוויר, בוטש ברגליו, נוחר ומרתיע כל מאתגר אפשרי למשטרו. פרנקולינים משוטטים בין העשבים, מדי פעם מקרקרים ותמיד מנקרים, מלקטים זרעים וגרגירים. על הדרך נוחת קלאו אפור ואחריו קלאו אדום-מקור. מקוריהם העצומים נוחתים על הקרקע בחבטה, מעלים תימרות אבק ואוספים אל תוכם לטאה אומללה. אני מקלף בננה אדומה ועוד אחת צהובה ובוהה בהערצה בעצי הבאובב. הגזעים הרחבים, הנופים המפוארים שמולכים על נופי הסוואנה. אין תחתם נסיך קטן, אך הנה ג'ירפה שמתגמדת אל מול הצמרת ועדר פילים שמוצא תחתה מסתור. דוכיפת אפריקאית מהמהמת בשלווה וטורקו חשוף-פנים מקים מהומה. העוני האנושי נמוג אל זיכרון מעומעם ואני משקיע עצמי בטבע העשיר. זברות חוצות את הדרך וקובוסי מים מנערים ראש רעמתי. המצלמה לא מפסיקה לתקתק ואני עוד אשלם על זה בערב, במחיקות אינסופיות.

אנחנו פותחים את הגג ומניפים אותו למעלה. נוסעים בעמידה ושוב מתחילה כלכלת ה-"אנסטנה," "קריבו," כי פה פיל ושם ג'ירף, מדי פעם גם ציפור מושכת במיוחד. הטנדר נוסע ובולם, מניע ועוצר, הראש נחבט וזעזוע המוח מחייך, כי הנה עוד פיל מניף חדק בתרועה אילמת. פיל אחר מתחכך בקליפת באובב ואימפלה חוצה את הדרך בניתורים, ממהרת להתחבר שוב לעדר ממנו התנתקה. אשל ואני מתלבטים אם לבקש מתומאס לעצור עבור ציפור זערורית ואפרורית, אך הוא בולם מיוזמתו כי בעץ מעלינו עומד חיוויאי להטוטן, בוהק בשחור ובלבן ונועץ בנו מבט נוקב בעיניו הערמוניות. הוא מהציפורים הללו שעושות ליואב את העבודה, כי גם קטי והודל מתרשמות מיופיו, וכולנו—צפרים ונשותיהם—מתרצים ומאושרים. אבל תומאס, יואב מגלה לנו בסוד, רדוף בתשוקה לנמר ועבורו ישליך הכל והנה, בטנדר שעבר שאג נהג כי נמר, ותומאס נוטש את החיוויאי לאנחות. אני מספיק עוד שני צילומים, והטנדר שועט אל עבר העץ שעליו אמור הנמר לנוח ותומאס עוצר בחריקת בלמים, אין צורך באנסנטה או בקריבו, והוא מצביע על עץ רחוק, שעל אחד מענפיו האופקיים שוכב נמר, מוסתר בצללים, רק ראש חשוף במעט וזנב מיטלטל בעצלתיים. הייתי מוכשר מספיק להחמיץ בצעירותי את כל נמרי מדבר יהודה והנגב וזה הנמר הראשון שלי, ואני שמח, אל תטעו, מאושר ממש, אך בכל זאת הוא רחוק מדי ותומאס חש באכזבתי ולוקח אותנו לשיח קוצני, ממנו מבצבצת חברבורה נמרית מפה וחברבורה נמרית נוספת משם. נמר מצונף בין הקוצים ושתי חברבורות הן פחות או יותר כל שניתן לראות ממנו. אל תטעו בי, אני שמח, מאושר ממש, אבל מודה שגם קצת מתוסכל, כי אף אם נחבר את החברבורות הקרובות לצללית המרוחקת, נקבל במקרה הטוב שני שליש חוויה נמרית. תומאס מבין את התסכול ומציע את תרופת הספארי המושלמת: ארוחת צהריים ארוזה. אנו נוסעים לחניון, ממנו נפרשים מרחבים ירוקים בהם רועים פילים ובאפלו ושריקה של עיטם קולני מהדהדת מאי שם. אנו רצים לשירותים, סביבנו מעופפים אלפי צבעים שמחוברים לעשרות ציפורים, ואז שבים לשולחנות, שם עלינו לנופף מעלינו את הציפורים, כי פתאום הן מכשול בדרך לארוחה ורק כשהבטן שבעה (לא שהיא באמת הספיקה לרעוב), חוזרת תשומת ליבי לזרזירים ולחטפית-הכסף ולאורגי הבופאלו ולציפורי אלמנה מפוארות זנב, ובכל זאת אני גם מקנח באיזו בננה אדומה ועסיסית ואני מוכן לנטות אוהל ולחיות כאן לנצח, אך אסור וממילא אנו ממהרים לשוב לדרכים המיטלטלות והמתפתלות.

עדר אימפלות
זכר האימפלה
ג'ירף ובאובב
Knob-billed Duck

הדרכים מקבילות כעת לנהר הטרנגירי ומתפתלות איתו. קטות שחורות-פנים גוחנות ומצמצמות את צלליתן וזוג רצי-מדבר כפולי-צווארון קד בחשש ואץ להתחבא בין אניצי העשב המוריק, ואין הרבה דברים שיכולים לשמח צפרים ישראלים כמו קטות ורצי-מדבר, תזכורות זרות למדבר המוכר. אולי הברווזים המוזרים שעל גדות הנהר, עם הגידולים על המקור והאווזים השורקים ושתי אנפות גוליית ארגמניות וז'אקנות יפהפיות שמהלכות באצילות על עלים צפים, אחת מהן נקטפה על ידי עיט סוואנות, שמקורו קורע כעת בבשרה. קשה להחליט לאן להביט, כי הכל כאן כל כך שוקק וחי, גם רגליה של הז'אקנה הנאכלת מקפצות ומנתרות לקצב המקור האימתני של העיט.

עדר פילים חולש על הנהר, מצעדם רועם בדממה עדינה. פילון קטנטן ממהר בעקבות אמו. הוא שולח חדק מעודן לינוק מחלבה והחדק מגשש את דרכו בביישנות מהוססת אל בין רגליה הקדמיות, עד שנצמד לעטינים והפילון יונק בשקיקה רעבה. האמא עומדת בסבלנות, מסוככת עליו משני זכרים צעירים מתגוששים. הם דוחפים זה את זה, מניפים את חדקיהם באיום, מלפפים אותם ומנופפים באוזניהם הענקיות. האחד דוחק את השני צעד ועוד צעד, בעוד הפילון ממשיך ויונק. קולות תרועה. אחד היריבים נסוג למים, השני לא מוותר וממהר אחריו והם ממשיכים בהתגוששות מימית והמים גועשים ומשפריצים, עד שאחד הפילים נכנע ונמלט, והפילון בשלו, ממשיך ויונק, מגפף את אמו שמתמסרת לו ברוך. המישורים מלאים כעת בזכרים צעירים שמנסים כוחם בהתגוששות ובאמהות שמיניקות גורים פגיעים.

השמש מנמיכה והמרחבים הירוקים הולכים ומסמיקים. "אסנטה תומאס, אסנטה," כי לביאה צעירה רובצת רדומה על ענף שמוט, בטנה מלאה בבשרה של זברה, שנתחים ממנה עוד מוטלים מדממים למרגלותיה של הלביאה, מזמינים זבובים שמזמזמים סביב חוטמה. האריה הראשון שלי ואני מתחייך, לא מבין את תומאס שמביט בה משועמם, יודע את שאלמד אני בימים הקרובים: האריות נפוצים כאן כמעט כחתולי האשפתות בחולדה, ומשעממים כמותם. לפחות עד שהם פוערים את לועם וחושפים את ניביהם, או סתם מקמרים את גופם ושריריהם משתרגים מתחת לפרוותם. כמו הלביאה השבעה שמנסה כעת את כוחה בזינוק על גזע העץ ומזכירה לי פחד מהו. קצת הלאה ממנה פורשת עוזניית נגב את כנפיה כגלימת מכשף שחורה, מזמנת לטנזניה את בין הערביים המאפילים. אנו חולפים על פניה בדרך ללודג' ואל השקיעה האפריקאית שלאורה מסתחררים עשרות סיסים ומאות שדמיות אדומות-כנף רובצות מנומנמות ומתנצנצות בזהרורי הנהר, והיא מבעירה את המישורים אל אדום ארגמני, שכבה באחת לחשכה עמוקה וקולנית.

פילון יונק
פילים רבים
פילון רץ

3. שערי נגורנוגורו

וכמו שכבה היום בשקיעה, כך הוא משכים, סומק זריחה בלחייו ואור גדול ומקהלת שחר שיש בה את הקולות כולם וכולם בקול גדול: גניחות, ציוצים, צווחות, שריקות, נהמות, קריאות ועוד כמה שאינני יודע לתת בהם שמות. הנהר ניעור גם הוא והשדמיות הן גחלים לוחשים ואז רגבים מעופפים שמצטרפים לסיסים ולסנוניות. שעיר אפריקאי מטמין ראשו בין כתפיו ונופל לשנת יום, לידו עטלף מכונס בין כנפיו. זוג דיק דיק חומק בין האוהלים ודימוי של גחן גוחן אליי היכן שאתמול בלילה, בין האוהלים, גחן בשר ודם ארב בחשכה לליטרת הבשר הלילית שלו. אנחנו מתנתקים ממראות הזריחה ומתאספים בחדר האוכל, שם יואב מפעיל את התרגיל הרגיל, מציג לכל מלצר את הודל כאחות לדם, "לא תאמין היכן זו נולדה," והמלצר אכן לא מאמין, אך יש צילום של תעודת הלידה, שמוכיח באותיות קידוש לבנה כי הלבנה הזו נולדה כאן בטנזניה, נכון יותר בטנגניקה, כלומר בטנזניה שלפני העצמאות. "סיפור ארוך," יואב מתנצל אל מול עיניו הפעורות של המלצר, שממהר להביא לנו באהבה צלחת נוספת של פרוסות וחביתות. לא שחסרו מלכתחילה, אך כשיש כזה נכס בידיים, טנזנית מבטן ומלידה, חבל לא לעשות בו שימוש, לא? אז עכשיו, עם התוספת הזו, אנחנו מתגלגלים לטנדר ולחיוך של תומאס שמתעגל כמו הכרס שמתחילה להתעגל לי ומתחת לפרנקולין אדום-מקור, שקורא כגבר לאשמורת רביעית או חמישית, איזה מין צפרים אנו שמשחיתים את שעות השחר על ארוחה במקום לצפר. מזל שיש את קטי והודל כתירוץ להתחלה מאוחרת.

הטנדר חוזר על עקביו ואנו חווים עוד מהדרכים של טרנגירי בטרם נעבור לנדוטו. באובב ותילי טרמיטים, הפעם משפחה של נמיות ננסיות שחוזרות על כל תעלולי התילים של הנמיות המפוספסות, רק במעט קטן יותר ובמראית עין של תמימות גדולה. בורות שתייה, באחד מהם חרטומית בנגלית משתעשעת עם השתקפותה, באחר סיקסקי נפח מצעקים ויאוריות מגעגעות. פילים נמשכים אל המים, גם תנים שחורי-גב עם חיוך ערמומי. זברות חומקות בחשש, אמא גנו מגוננת על עגל ועוד צופיות ואורגים וזרזירים, וכך עוד ועוד עד שאנו מגיעים לקו הגמר של טרנגירי ואל קצת כבישים סלולים שמובילים לשער של נגורנוגורו, הוא גם השער לדרכים המובילות למישורי נדוטו.

עכשיו עלינו להמתין עד שאישורי הכניסה שלנו יחלפו את נפתולי הבירוקרטיה האפריקאית, שמשובשים אף מדרכי הספארי. אפילו התרגיל עם הודל, אחותם בדם של הפקחים, אינו עוזר ועלינו לחכות ואין כארוחה ארוזה להמתיק את ההמתנה. לפניה גיחה הכרחית לשירותים, שמהחלון שקרוע בהם נשקפים פיסות ממוסגרות של יער משווני, קרעי ענן ונשר לבן-גב שדואה ביניהם. אני משתהה בתא יפה המראה ככל שרק ניתן, שואף לקרבי את הנוף ורק כשהוא צפון בי היטב, חוזר לחבורה ולתומאס, שלפני שנעלם בלב המאפליה של משרדי הבירוקרטיה מזהיר אותנו שלא להתרחק ושכדאי מאוד שנאכל בטנדר. אנו מושכים בכתפנו באותה התנשאות ישראלית יודעת-כל ופורשים אל אזור הספר שבין כביש ויער ופורשים שם את הפיקניק המאולתר. אני אוכל בחטף וממהר לצפר, כי העצים שמתנשאים מעלינו שוקקים בצבעים שמרוחים על ציפורים. הצופיות הבלתי נמנעות ששולחות אותי לדפדף בעשרים ושניים עמודי המגדיר שמוקדשים להן וצללית מאורכת שמושכת אותי בעקבותיה, עד שאני מזהה בה את הקוקייה שהיא ואז היא חושפת לי את חזה האדום ואני מרפרף בידיי וכמעט וממריא מאושר בעקבותיה, כי קוקייה אדומת-חזה. רק שאז, בזווית עיניי, מתממשת לה סצנה מסרט אימה, לפחות מכוכב הקופים, ונוטעת אותי חרד בקרקע. עשרות בבונים עושים דרכם על הכביש לעברנו. זכרים מגודלים, אימהות מטופלות בתינוקות שרוכבים על גבן או נאחזים הפוכים בבטנן, צעירים משתובבים, זוגות, שלשות ויחידים, כולם נוהרים אל מרבצי האוכל העשירים שמחכים להם בשער הנגורונגורו, שבאחת הופך לשערי הגיהינום. כמו שיטפון בבוני גואים הקופים וחולפים, מתפרדים לקבוצות קטנות שנטפלות למטיילים השונים. אמא נושאת תינוק פולשת לקבינה של משאית והנהג שישב משועמם על המדרכה קם נדהם ומנסה לגרשם. זכר מתיישב בסמוך אליי, מתגרד ומחכה לראות מה אעשה. מדריך מקומי מתגרה בזכר אחר, מנסה כנראה להרשים כמה בנות מקבוצתו. אך הבבון לא פראייר וגם לו יש אגו פגיע של זכר והוא נובח, "למה מי? למה מה?" מתרומם על רגליו האחוריות ומתחיל לרדוף אחרי המדריך, שהחיוך השחצני קופא על שפתיו ורגליו נושאות אותו לקול צחוקן של הבנות. הוא נמלט והבבון רודף והמרדף מתנהל סחור סחור, עד שהנרדף מצליח לחמוק אל הטנדר ולטרוק את הדלת אל מול הבבון שנותר למולו נוהם.

רק שאז, בזווית עיניי, מתממשת לה סצנה מסרט אימה, לפחות מכוכב הקופים, ונוטעת אותי חרד בקרקע. עשרות בבונים עושים דרכם על הכביש לעברנו. זכרים מגודלים, אימהות מטופלות בתינוקות שרוכבים על גבן או נאחזים הפוכים בבטנן, צעירים משתובבים, זוגות, שלשות ויחידים

זריחה
פרנקולין אדום-מקור
חרטומית בנגלית
דיק דיק
בבונים

תינוק בבון מתמרן מבטנה של אימו, מטפס על גבה ורוכב עליה כפרש מנוסה, כאביר פרוותי. היא חלק מטור ארוך שחולף לצדי, מחפש אוכל אנושי ואדיש לקיומי. אמא אחרת מטפסת על גג מכונית, מיניקה את תינוקה ואז משלחת אותו לשחק על הגג עם בבון צעיר, אולי אחיו הגדול שמשחק איתו במשיכות ובדחיפות. התינוק מצווח ומבקש מפלט בחיק אימו, אך היא משלחת אותו אל הזרועות הארוכות של אחיו, אולי מכינה אותו לעולם האכזר שם בחוץ. בעלי המכונית צופים במחזה חסרי ישע, ואני לא מבין היכן נמצאים הפקחים, כנראה טרודים בנבכי הבירוקרטיה של האישורים. ואז, כאילו לא חסרות צרות, עולות צעקות מכיוון הטנדר שלנו. אני אוסף את עצמי ומשרך רגליי בין הקרבות הקטנים שעוד מתלקחים פה ושם בין בני אדם ובני בבון. שולח מבטי כיסוף בקוקייה אדומת-החזה שמשקיפה בחזה מתוח על המחזה ומספיק לראות את הודל נאבקת בזכר בבון, שניהם רבים על שקית בוטנים או משהו כזה וקטי מאחוריה מתאמצת לסגור את הדלת. יואב ואשל רצים לעברן, יואב צועק משהו, אני ממש מקווה שהוא לא מנסה להסביר לבבון שהודל אחות לדם, ואשל מנופף בידיו. הבבון נושך, אך הודל מצליחה להתנתק מאחיזתו. קטי סוגרת את הדלת, יואב ואשל מגיעים מתנשפים, ואני אחריהם, הרבה אחריהם, מתייצב לצד ישבנו התפוח של הבבון הרושף ולמבטה הנוזף של קטי. הנשיכה לא מאוד עמוקה, ובכל זאת, סימני ניביו של הבבון נותרים בשוקה של הודל וכולנו מעט בשוק. תומאס מגיע מודאג, הודל וקטי מחלקות ביניהן את התרופות וקטי נוזפת בי שוב וחולקת עם כולם עד כמה אני בלתי מועיל וחסר אחריות ושמעולם לא ניתן היה לסמוך עליי ברגעי משבר. איך תמיד ברגעים המכריעים נעלמתי לחפש ציפורים. אני משפיל עיניים בעוד היא מספרת להם על הפעם בה נגה בת הארבע כמעט וטבעה באגם במסצ'וסטס ושחף בן השנתיים נפל למים בחוף הים במסצ'וסטס, "ואיפה הוא היה? אבא, כן? נו, איפה הוא היה? חיפש ציפורים כמובן."

אני חומק לטנדר תחת מבטיהם הנוזפים של כולם ואנחנו עוזבים את שערי הגיהינום ונכנסים בשער נגורונגורו. תומאס מנופף באישור המיוחל והפקחים מנפנפים אותנו פנימה, אל הדרך שמעפילה על ההר ואל יער משווני ומעורפל. גשם מתחיל לרדת והופך את הדרך לנהר של בוץ שתומאס מתמרן בו בבטחה ומוביל אותנו לתצפית על מכתש הנגורונגורו, אליו נרד עוד כמה ימים. חטפית לבנת-עין נחבאת אל שיח לח ואורג בגלפכט מארח לי חברה כשאני עומד בצד, מודר ונזוף. עקב אוגור מרפרף מעל למכתש וכנפיו הצחורות כיונה משכינות ביננו שלום וקטי נאנחת בהשלמה ואומרת "נו, זה מה יש, ובכל זאת, יש בך משהו, לא יודעת מה, אבל יש," ובאווירה המפויסת הזו אנו יורדים בצידו השני של ההר, אל עבר מישורי נדוטו ואל ארץ המסאים. כפרים נובטים בעמקים פסטורליים, בקתות מעוגלות וגגות קש. רועים עטופים בגלימות אדומות מנהגים עדרי פרות מבויתות שמעורבבים בלהקות בר של גנו וזברה. ההר משתטח בהדרגה ונפרש אל מישורי נדוטו ואל אבק יובשני, שמוחה כל זכר לגשם שירד עלינו בהר לפני פחות משעה. המישורים מנוקדים מלוא כל העין בגנו ובצבאי גרנט ותומסון. הם רועים באותה דריכות תמידית של נטרפים. גנו מיניקה, יענים מפסיעים במלכותיות, עיט סוואנות נח בעשב הלח ומרבו צועד בכבדות, משחר מזון. הדרך משתבשת עוד, הטנדר מיטלטל וזעזוע המוח שלי יוצא למחול סטפס קופצני, שבסופו אנו מגיעים למחנה שבפתחו קורא פרנקולין אפור-חזה לקראת אשמורת ראשונה ובשטחו נישאים עצי שיטה רמים, שהמוני מרבו נוחתים עליהם ללינה. צלליות עצומות ואפלוליות טופחות בכנפיהן ונוקשות לי במקוריהן שיר ערש, שאני מוכן להיכנע לו בלאות עמוקה.

 הודל נאבקת בזכר בבון, שניהם רבים על שקית בוטנים או משהו כזה וקטי מאחוריה מתאמצת לסגור את הדלת. יואב ואשל רצים לעברן, יואב צועק משהו, אני ממש מקווה שהוא לא מנסה להסביר לבבון שהודל אחות לדם, ואשל מנופף בידיו.

מבטים
בבונה מיניקה
עקב אוגור
פרנקולין אפור-חזה

4. מישורי נדוטו

נקישות מקוריהם של המרבו מנגנות לנו שיר ערש הפוך, כי בוקר בא ועת לקום: תק תק תק: השכמה, תק תק תק: השכמה. שיירי חלום או זיכרון צפים על צפרירי זריחה: רעמת אריה מתנוססת בעלטת הלילה, מצהלה מפוחדת של צבוע, צלילתו הגבנונית נמלטת מהאריה. פעיות אימה של אימפלות, רהיטת הימלטות, צווחות פרידה מהחיים. מצהלה מצחקקת של הצבוע, שקט מדושן ושבע, רק יריעות האוהל מנגנות את ליטופה של הרוח או את מגע גופן של החיות. טורפות או נטרפות. מלחמות הישרדות שהתחוללו בלילה, בינות לאוהלים. עכשיו שלוות השכמה. עץ המרבו מהל באור השחר האפרורי, הצלליות העצומות שוב טופחות בכנפיהן ונוקשות מקור, האור משתנה לארגמני ואז לסמוק, שנרגע לתכול של יום. ירח מלא שוקע אל מול השמש הזורחת. הוא ממסגר בלבן צוקית חכלילית. היא מסמאת בזהוב את צלליתו של פרנקולין קורא ומעורר. המרבו צונחים אל בין האוהלים ללקט שיירים של ארוחה פזרנית. אני מביט בהם מלקטים מזון ומבין שאיבדתי את מניין הימים. הזמן נקצב כעת על פי שמורות, חוויות, חיות, אפילו באמצעות הארוחות, אך הימים עצמם נעלמו. זורמים זה אל זה ואל הלילות שנבללים יחד. זמן אפריקה.

נפרדים מהמחנה ונוסעים אל בין ציפורי הלבלר. הן משוטטות זוגות זוגות, נישאות על רגליהן הארוכות, רצות ומאצות. נוצות ציצית נפרשות ונאספות כקולמוסי לבלר. הציפורים עוצרות ונוצות הציצית נסתרות ברוח ומתכנסות והלבלרים שוב רצים ועוצרים. רוכנים לצוד לטאה שחומקת בעשבייה הלחה מטל לילה. עוד צוקית חכלילית, ציחקוקי ברבט, זוג פרושיות כחולות מתגפפות בנופיו הצפופים של שיח. פעם היא לוטפת את לחיו בלחיה, פעם הוא סורק את נוצות קודקודה. מבטיהם ממוקדים זה בזו, מצועפים מאהבה, או מלחות הבוקר. קטי נמסה למראה, שולחת ידה אל לידי. ציפורי אהבה מציצות בצוותא מחור הקינון וקטי ממשיכה ונמסה. עכשיו מצטרפים גם געגועים לילדים. נקר נובי מתנקה, מתופף על הגזע, מקשיב, אולי תענה בת זוגו. מתופף שוב ועף לכיוון ממנו עולים תיפופי מענה עמומים. קיני אורג תלויים מהעצים כקישוטי חג המולד. חלקת היער מסתיימת והנוף נפתח אל הסוואנות הנפרשות מאופק לאופק, עשירות וירוקות. עונת ההמלטה בעיצומה. גנו מלוא העין. רועים, נחים, דרוכים. עגלים צעירים, חלקם וולדות, שרידי הטבור משתלשלים מהם, אדמדמים עדיין. אמהות מיניקות ומלקקות, מנקות. מנסות לגונן, אך העגלים שרויים בשעשועי מרדפים תמימים. קווקווי זברה מנקדים את המרחבים. זברה זכר מנסה את מזלו עם נקבה. עולה עליה, גוהר, אך היא ממאמנת ונמלטת והוא נשמט ממנה ונותר עם תאוותו מאחור. שירה עפרונית וצבאי תומסון וגרנט לוחכים את העשב הירוק. אפיהם רוטטים, קולטים ריחות ובני ניחוח מאיימים. צבי נובח וכגוף אחד כל העדרים מרימים את הראש, נדרכים ובוחנים את הסביבה. עופרים נדחקים אל חיק אימותיהם. לעת עתה כלום וכולם חוזרים לשגרה. חלילה לא שוקטים, כי בשלווה אין חיים.

עץ מרבו
צוקית חכלילית
ציפור לבלר

התקבצות של עוזניות נגב, רחמי כיפה ונשרים לבני-גב ודרומיים. שיירי פגר. ראייה מדממת ודוממת לקטל לילי. הנשרים מכרכרים סביב הפגר, מנתרים ממנו ואליו. כמעט ואין צורך לריב. יש ביניהם הירארכיה ברורה, חלוקת עבודה יעילה ואוכל למכביר. העוזניות העצומות ואז הנשרים הגדולים ולבסוף רחמי הכיפה הצנומים. לכל אחד התמחות משלו ונתחים מתאימים. העוזניות אכלו דיין ועומדות כעת דומם. גם הנשרים שבעו ומתרחקים. רחמי הכיפה תוחבים את מקוריהם הקטנים אל בין העצמות, שהולכות ונפשטות מהבשר. זמזום הזבובים מתחזק, גם ריח המוות וההבנה שככל הנראה נמצאים הציידים בקרבת מקום. האדרנלין מתחיל לשצוף, גם הציפייה.

להקה קטנה של קטות צהובות-גרון ורץ טמינק צעיר. בהלה אוחזת בהם, קריאות קצובות והמראה מהירה שמוסיפה טפיחות כנפיים להמולה. את מסלולו של הטנדר חוצה סרוואל בריצה שפופה. כל גופו כחישות קשוחה, גמישה ונחושה. כמו כישוף הוא מופיע מהשיחים וכמו קסם חרישי נבלע בעשבייה ונעלם בכיוון אליו עפו הקטות. אין לו זמן להתפלש בכישלונות. אנו ממשיכים בעקבותיו, מבחינים בהתגודדות טנדרים, סימן להתרחשות מושכת כלשהי. תומאס לוחץ על דוושת הגז, חיוך נפרש על פניו, כי עיניו כבר זיהו את שהמשקפות שלנו טרם הבחינו. עפרונים פורחים ימינה ושמאלה. אנו קרבים לעדר הגנו שאת דריכותו ניתן לחתוך בסכין. גם בניביו של הברדלס שמנסה להתגנב אליהם, חומק שפוף בהליכה מהירה, שומר את המאוץ לסוף. אך הגנו מבחינים בו. זכרים מתקבצים לחומה בצורה, עוקבים אחריו בעיניהם, בוטשים ברגליהם, כמו מודיעים לו שחבל על המאמץ. הוא משנה כיוון אל צבי תומסון בודד, אך גם הוא הבחין בו ומתרחק באיטיות בוטחת שמשדרת לברדלס שניסיונו כשל. הוא מתפרקד ורובץ, רק ראשו מציץ משיח, מקווה שהגנו ישכחו ממנו והוא יוכל להתגנב אליהם שוב, אך לשווא. הגנו עוברים על פניו, מאותתים לו שהם יודעים על נוכחותו, והוא נכנע לעת עתה. היום עוד ארוך והמישורים גדושים במספיק נטרפים אפשריים.

ברדלס שני נח בחורשה קטנה, חוטמו רוחש זבובים טורדניים והוא מוקף בעוד טנדרים, טורדניים אף הם. אין מהם מנוס, אף לא מאתנו. אנו חלק מהעדר התיירי שדורש את ליטרת הבשר שלו. הברדלס אדיש לנוכחותנו. הסכין לה, כי אין אנו מהווים סכנה או מזון. חבל להשחית עלינו מבטים מיותרים. הוא קורס לרבוץ בצל מצטמצם של עץ. כך גם לביאה עייפה ומשועממת. כן, גם קצת משעממת. מתרפקת רדומה על גזע עץ, ראשה העוצמתי נח בין כפות רגליה הקטיפתיות. אנו ממשיכים לשוטט במרחבים, בין בזים מצויים, בזים גדולים ובז ננסי אחד, יפה בשחור, לבן ואפור. זנב לטאה טרופה משתלשל מטפריו הקטנות. עוד קטות, גם כרוונים וחובה שחורת-פנים, עוד גנו עם ובלי וולדות. זברות וצבאים, עפרונים מעופפים והתגודדות נוספת של טנדרים וענני אבק של עוד טנדרים שועטים. אנו מצטרפים למרדף, סוגרים מרחק, חוצים נחל, מפריחים ביצניות עדינות ומשתלבים במעגל הטנדרים הצפוף. לביאה ואריה, רובצים. זבובים עיקשים רוחשים על החוטם והלוע שמרובבים בשיירי בשר ודם שנותרו אחרי הסביאה. הם מנמנמים, הזנב מתכשכש מדי פעם כאילו מעצמו. אנו ממתינים. האריה קם, ניגש ללביאה, רוכן, נושך אותה בעורפה ודוחק בה. היא קמה בעצלתיים. הוא מוליך אותה, מתחכך בה, עד שהיא נעתרת ונשכבת. הוא גוהר עליה להזדווגות מהירה. נוהם קלות. אנחנו כלום ומאום בשבילו, אולי רקע, כמו העצים והשיחים, אך פחות שימושיים כי לא ניתן להתגרד בנו ולהתחבא בתוכנו. שקופים וחסרי משמעות, חולפים כלא היינו. הוא נוהם שוב, פוער את לועו, נפרד מהלביאה ושניהם משתרכים בלאות לאותה לנקודה בה רבצו קודם וקורסים בה לאותה רביצה מנומנמת שלפני ההזדווגות. זמן אפריקה.

עזניית נגב
נשרים דרומיים
ברדלס
סרוואל

אנו מושכים בכתפינו, זמן המערב מדרבן אותנו ומריץ אותנו הלאה, דרך קיני אורגים ואל עץ שהוא מושבת אורגים סבוכה. שלושה זכרים טווים את קיניהם, מלפפים גבעול בקן הסרוג והמשורג. הם עוצרים לרגע לבחון את מלאכת מקורם ועפים להביא עוד גבעולים. נקבה עומדת על ענף צדדי ובוחנת את הקינים. חוככת באיזה מהקינים לבחור, לאיזה מהזכרים להעניק מחסדיה. מבטה חקרני ושיפוטי והם מפלרטטים איתה, מפגינים את צבעיהם ואת כישורי הבנייה. קרני השמש חודרות מבעד לענפים, מאירים את הקינים ואת האורגים, שצבעי הצהוב שלהם זועקים באורה של החמה. אחד הזכרים אוחז בתחתית הקן ומתחיל לרקד עליו בהיפוך גוף. כנפיים מתעופפות, זנב מזדקר, ראש פונה בחדות ימינה ושמאלה, רסיסי צהוב פורחים לכל העברים. מדי פעם הוא שולח מבט לנקבה שמזייפת חוסר עניין. הוא מרפרף בכנפיו במהירות הולכת וגוברת ולבסוף מתנתק בייאוש מהקן ועף להביא חומרים להשלמות בנייה.

נהג טנדר מעדכן את תומאס במיקומו של נמר ותומאס נוטש הכל ודוהר. הנוף מיטשטש, הראש נחבט, הגוף מזדעק. עצי שיטה חולפים, הסוואנות מתנדפות, רוח שורקת בטנדר. שוב הנהר, שוב צולחים אותו ומעיפים בוץ. אותן הביצניות העדינות פורחות בבהלה חוזרת ושם מלפנים מעגל טנדרים שמקיף עץ שיטה. תומאס מגיע, מתמרן ונדחק אל תוך המעגל. הנהגים מתחשבים אלה באלה, משתדלים לא להסתיר זה לתייריו של זה. תומאס עוצר ומדמים מנוע, מוכן להניע שוב ולנוע בעקבות תנועותיו של הנמר. במרכז המעגל, על העץ המיתמר, שרוע הנמר על ענף אופקי. חברבורותיו משתלבות בכתמי הצל, זנבו משתלשל מטה ומיטלטל בעצלתיים. גם הוא, כמו האריות וכמו הברדלס, אדיש לנוכחותנו. הוא בשלו, נח. אנחנו שותים בצמא את דמותו האצילית. אין בו גרם של שעמום, גם כשדבר בו לא זע. ואז הוא קם, מתמתח, שריריו משתרגים מתחת לחברבורות. הוא סב על הענף, מתהפך ופוסע באיטיות לאורכו. נעצר, רוכן, מפהק, ניביו נחשפים, גם לשונו הבשרנית והארוכה. הוא מזדקף פעם נוספת, מגיע לגזע וגולש לאורכו בגמישות חתולית. מנתר אל הקרקע, מפסיע חרש בחלל המצומצם שבין שני טנדרים וצולל אל העשבייה הלחה. כפותיו מלטפות פרחים, כתפיו דוחפות אותם, מפנות נתיב בצמחיה. חברבורותיו נמסכים בה, הופכים לצל עמום והנמר נטמע בזמן אפריקה.

במרכז המעגל, על העץ המיתמר, שרוע הנמר על ענף אופקי. חברבורותיו משתלבות בכתמי הצל, זנבו משתלשל מטה ומיטלטל בעצלתיים. גם הוא, כמו האריות וכמו הברדלס, אדיש לנוכחותנו. הוא בשלו, נח. אנחנו שותים בצמא את דמותו האצילית.

לביאה
נמר
נמר

5. הסרנגטי

הסרנגטי. בהא הידיעה. כי הוא המרחבים בהם באו לעולם האינסוף והאינספור ובמישורי הסוואנה שלו הם קיבלו את צורתם הסופית ואז השתכללו והשתכפלו להטיותיהם השונות: אינסופי, אינסופיות, מנסים לתפוס את אינספור האירועים שמתרחשים במרחביו שמתפרשים אינסופיים. החל מדרך הגישה הראשית והמשובשת: בצילו של עץ ראשון שני אריות זכרים, עוזנייה על צמרתו של עץ שני, עוד לביאה בעץ השלישי ועוזנייה ברביעי. כך עצי אריות ועצי עוזנייות בשיכול שורשים והדרך שנמתחת לאורך קילומטרים רבים מספור ולצידה העצים והעוזנייות והאריות, צבאי תומסון וגרנט וגנו, קיוויות כתר ושחורות-כנף, ניצים קולניים ובזים מצויים, וסלעיות מחופות שמחליפות עמדת תצפית עם סלעיות ערבה וסלעיות שיחים. והדרך שנמתחת משובשת, מטביעה משאית בשלולית מאירוע גשם חולף, הנהג יושב לצידה של הקבינה וממתין לחילוץ לא הרחק משני אריות רדומים. הסרנגטי מברך אותנו במרחביו גדושי החיות ובחופת העננים שמשייטים לבנים ותמימים למראה, למרות שהם יודעים להיאסף לחשרה ממטירת ממטרים וביומיים הקרובים הם יממשו את יכולתם הזו פעם או פעמיים, כמעט תמיד אחרי הצהריים. יארגו את אינספור ההתרחשויות ועוד אחת למקלעת של גשמי זעף פתאומיים וחולפים. אך כעת זהו האבק שמתדפק על ריאותינו ומתאבך בתימרות, שתיים מהן הופכות לעלעולים שמחוללים על פני המישור.

צבאי גרנט מאורכי קרניים פוסעים באצילות צביית. שני צעירי טופי, אנטילופה ערמונית ומהירה במיוחד, משתעשעים בקרבות ראווה, מצליבים ניצני קרניים ואז דולקים זה אחר זה סביב העדר שרועה מנומנם. צביית תומסון מניקה עופר, שמתמלא בחיים ראשיתיים. בעברה השני של הדרך עוד התקבצות נשרית סביב פגר. עוזנייות, רחמי כיפה, נשרים לבני-גב ודרומיים ושני מרבו שמתהלכים מלאי חשיבות עצמית, דלדולי כיעור משתלשלים מצווארם המקריח. עוד נשרים לבני-גב נוחתים אל הפגר, קטטה קצרה ונשר דרומי ממריא בכבדות שבעה, מתקשה לנסוק, מתרסק בסמוך לעוזנייה ונמלט בריצה מדדה. צבוע בא לרחרח, חרטומו מזיל ריר תאב, אך העוזנייות והנשרים מסרבים לוותר ולעת עתה הוא נסוג. רובץ ומחכה, אולי ממתין ללהקתו. אנו ממשיכים לנסוע ותומאס מבחין במעגל הטנדרים הבלתי נמנע, שמקיף עץ קִיגֶלִיָה אפריקנית יפה פוארות, פירותיו משתלשלים כנקניקים נפיליים ונפולים. ביניהם מיטלטל זנב נמרי כמטולטלת שעון. נמר רדום, חברבורותיו מתרפקות על צללי העץ. מענף נוסף משתלשל זנב נמרי שני, אולי שני אחים במנוחה שבין ציד לציד. הסרנגטי מעניק לנו ממנחותיו.

כי הוא המרחבים בהם באו לעולם האינסוף והאינספור ובמישורי הסוואנה שלו הם קיבלו את צורתם הסופית ואז השתכללו והשתכפלו להטיותיהם השונות: אינסופי, אינסופיות, מנסים לתפוס את אינספור האירועים שמתרחשים במרחביו שמתפרשים אינסופיים.

גנו
צבי תומסון
נשר דרומי
כחל לילכי

הלאה, אל נהר שמצטופפים בו היפופוטמים. עשרות גבות וורדרדים שמנסים להסתתר מחימת החמה. הבהמות מתגלגלות כדי לשמור על לחות עורן, מתנגשות אלו באלו וניצתות בחמת זעם ובהתלקחויות של קרבות. שאגות של זעף ודחיקות לא ידידותיות, שמלוות בנפיחות שמתיזות רסיסים בוציים. הזעם מצטנן וההיפופוטמים הניצים מתגלגלים למקומם ונרגעים להיות חביות וורדרדות ועגלגלות עם זוג נחיריים מציץ ועיניים מצומצמות בסנוורי האור. הנהר וגדותיו שוקקים באינספור התרחשויות. ההיפופוטמים וקרבותיהם, שפיריות מרחפות, חיפושיות זבל עצומות מגלגלות כדורי פרש ועשרות נימפיות הריסן משתזפות. עצי שיטה מרשרשים, ענן משייט, ג'ירפות רוכנות לאכול ומצוואריהן ממריאים זרזירי בקר. זיקית שהופכת מצהובה לירוקה וכוח נילוס מלחשש בלשונו. תפרים מטרטרים, צופיות בוהקות ופפיונים פורחים. תנין יאור משתזף, אחר צף כבול עץ נסחף. משפחה של קופי ורווט ניזונה מהקנים, תולשת גבעולים ופריחה. הקופים מתרוצצים וחוצים את הדרך. אמא קופה משליכה את תינוקה אל שלולית והוא מתייפח במחאה, רץ אחריה והיא מתעלמת מבכיו. קופה צעירה, אולי אחותו הבכירה, ממהרת אליו. מחבקת אותו ומנקה את פרוותו. הוא מתרפק עליה בפנים עגומים ופגועים והיא מוליכה אותו ואת עלבונו, גם את זנבו שנשרך אחריו, אל אמו שנמלכה בדעתה וממתינה לו. בגדה השנייה של הנהר מופיעה משפחה של בבונים מטילי אימה וקופי הורווט נדרכים. הם מתקבצים ונעמדים על רגליהם האחוריות. אחד מהם מתופף בעצבנות על מותניו וכולם צופים בבעתה בבבונים הקרבים. היפופוטם פוסע בכבדות מהגדה ומחליק אל המים, סיקסק נפח פורח בבהלה לא אופיינית. אמא היפופוטמית מלווה פעוט היפופוטמי במבוך ההיפופוטמים הצפים. הוא עוקב אחריה בעיניים מצומצמות ומתחכך בה. היא מפריחה נפיחה שמבצבצת מהמים כמזרקה ועדת עננים שמוסעת ברוח פתאומית מתקדרת מעלינו ומתחילה להמטיר גשמי זעף. הקופים נעלמים לבקש מסתור וההיפופוטמים מתפנקים בגשם, מוסיפים לו תפרחות בלתי פוסקות של נפיחות מבוצבצות.

העננים מוסעים ברוח רום והגשם ממשיך איתם ללחלח פינה אחרת של הסרנגטי. השמיים מתבהרים מלבד כמה עננים לבנים וצמריריים, שעוטרים תילי סלעים מעוגלים ומצמיחי עצים— קוֹפִּי. על אחד מתרוצצים שפני סלע, לוחכים עלים ודרוכים כמו כל טרף פוטנציאלי בסרנגטי. חרדוני מוואנזה משתזפים בשמש שחזרה ליקוד. הזכר בצבעי סגול ולילך זועקים, שוכב על סלע חשוף ומתגרה בגורל, כי עיטי נחשים דואים במרחב. נקבות החרדון דהויות יותר, מוסוות וזהירות. על קוֹפִּי שני להקת אריות. נחים לאחר ציד. האריה רובץ בצל, רעמתו שמוטה, זבובים מזמזמים סביב חוטמו. לביאה מתנקה ומפהקת, ענן הזבובים פורח ושב להתקבץ על אפה. לביאה צעירה ממשיכה לכרסם מצלעות הגנו האכול. שוב מציץ צבוע ממרחק ביטחון. מאחוריו מתעגלת שיירה אינסופית של זברות. אינספור מהן פוסעות ליעד לא ידוע. אנחנו מלווים את השיירה, נוסעים הפוך מכיוון התקדמותה, מחפשים לאורך קילומטרים את קצה זנבה. מפריחים כחלים לילכיים וזרזירים מדובללים שרוכבים על הזברות ועל הגנו, מנקים אותם מטפילים. זברות עוצרות לנוח בקבוצות. הן מצטופפות, מרכינות ראשים על גבים, משלבות קווים לפסיפס כאוטי, בלתי אפשרי. נהנות מהמגע. ראש מונח על גב, ישבן נדחק אל ישבן וכמה וולדות—ספק סייחים ספק עיירים—פסיהם עוד חומים, מועדים בין הבוגרים, מחפשים ליטוף ותמיכה. עוד זברות פוסעות לבור מים, מנערות רעמה, נוערות ומתיזות לכל עבר. שני איילנדים מצויים ניצבים בשולי השיירה, שרויים ברצינות תהומית. שיירת הזברות מתדלדלת, אולי הגענו לסופה, אולי רק אל הפוגה בה, שמתמלאת בעוד ועוד גנו.

היפופוטמים
שפן סלעים
צבוע ופגר
זברות

סבים על עקבינו, עוברים דרך פגר הגנו שהאריות נטשו. הוא שוקק באסופת הנשרים הרגילה ובראשו המציץ של צבוע חששן. הסוואנה הופכת ליער דליל שמלא בקוקיות: אפריקאיות ואירופאיות, מצויצות וירוקות. הן מעופפות ומחליפות ביניהן ענפים. והן לא לבד, גם אלמנות חדות-זנב, אלמנות זנב-קש ואלמנות לבנות-כנף, ציפורים טפיליות קטנות והדורות זנב. אני מרגיש כמו בכינוס טפילים שנתי שדן בטכניקות חדשניות של פרזיטיות. יואב ואשל מתנדבים להרצות בפני באי הכינוס ומסבירים להם על טכניקות של הסוואת ביצים, צביעת מקורים ועוד דרכים שונות ומשונות להטעות מוטפלות. אני הולך לאיבוד בשטף המידע וממילא אני לא קהל היעד, צפר שטחי שכמותי. אז אני שותה ג'ין וטוניק שיואב ערבב, מכרסם בוטנים ומתמקד בזכרים של האלמנות שרוקדים לכבוד הנקבות, מצחקק לאירוניה שבשם הסוג. הזכרים מזנקים לאוויר, מפרפרים מעל לנקבות וזנבם המפוצל והארוך משתלשל תחתם, כמעט ולוטפן. הנקבות בוחנות אותם בעיון, לעתים בוחרות בהם, לעתים מתאכזבות ומתרחקות. ומשך כל הזמן הזה פרנקולינים מציצים מהעשבים, אורגים אורגים קינים ועיט וולברג לַבְנוּנִי מנקה את נוצותיו.

היער מתדלדל ונפתח לעוד סוואנה, בשוליה ציפורי בישופ בורקות באדום ובשחור ותילי טרמיטים מאוכלסים בנמיות. עמוק בסוואנה מהלכות חובות שחורות-בטן ומלקטות מהקרקע נמלים וקטות שחורות-פנים רוכנות לשלולית ושותות. חשרת עננים מחשיכה שוב את המישורים, עצי שיטה מרשרשים ברוח, גשם קצר ושוטף, נץ קולני נרטב ומתנער. ריח הגשם מחליף את ריח האבק. הרקיע שוב מתבהר, אך לא לאורך זמן, כי אור אחר הצהריים מתעמעם. פגר הגנו שרוי כעת בצללים מעמיקים שהולמים את הצבועים שהתאספו סביבו, מכרסמים מעצמותיו ונאבקים בתנים שחורי-הגב שגם רוצים משייריו. כמה מאבקים מתפתחים, יללות ונהמות, צחקוקים ונביחות. תן חוטף שאריות זעומות ונמלט איתן, תן אחר נשכב ומסתתר, ממתין להזדמנות. שלושה צבועים חושפים שיניים זה למול זה ומשקיעים אותן בצלעות הגנו, שהולכות ומלבינות, בעוד היום הופך לערב מאפיל והולך. אנחנו חייבים להיפרד מהכירה וממהרים למחנה, לפני שירד הלילה. האור ממשיך להתדלדל והדרך להתעקל. אינספור גנו, כמה אימפלות מעודנות וטרטורי תפר. מעבר לאחד העיקולים מוליכה נמרה את גורה. הוא נבהל מהטנדר הנוסע ומנתר אל תוך העשבים, מתנתק מאמו. היא עומדת, מודאגת, זוקפת את אוזניה. הכתמים הלבנים באחוריהן נחשפים, מסמנים לגור את מיקומה. הוא קוראת חרש והוא מצווחח בתשובה: יללה גבוהה ושקטה. היא שוב קוראת לו חרש והוא שב ומצווחח בפחד. אך נמשך אליה ונחשף, קופץ אל הדרך וחוצה אותה בארבעה ניתורים ושניהם מתפיידים עם האור הנמוג ואל תוך העשבייה, בעוד התרחשות אחת שמתווספת לאינספור.

טופי
Straw-tailed Whydah
אמא נמרה

6. מכתש הנגורונגורו

הטנדר מתקדם לאיטו בדרך שיורדת למכתש נגורונגורו. פנסיו מפלסים נתיב בחשכה של טרום השחר, שהתעבתה עוד בערפל כבד, כורים בה כיסים קטנים של אור. ריח של חורף, לחות של יער הר משווני וגשם שירד כל הלילה ותופף על היריעות שמהוות את התירוץ היחיד לכנות את הקמפינג מאהל ואת החדרים אוהלים: פינות הכתיבה וההסבה, המנורות והאהילים, החשמל, המים הזורמים והמקלחת, המיטה החמימה והנוחות המפנקת. חדר האוכל העשיר שצוותו הצוהל האביס אותנו במטעמים וחגג יום הולדת להודל ("אתם יודעים," לחש להם יואב בקול גדול, בזמן שארגן מאחורי גבה את מסיבת ההפתעה הקטנה, "איפה נולדה כלת השמחה? לא, אתם לא תאמינו," והם באמת אינם מאמינים שהלבנה הזו נולדה כמותם, בטנזניה, ושמחים עוד מתמיד לחגוג לאחותם בדם יום הולדת בשירה ובריקודים מאולתרים ובעוד עוגה מעבר לקינוחים הרגילים). גם הגינה הטרופית והעשירה שמשכה המוני ציפורים, רבות מהן שונות מציפורי הסוואנה, צבעוניות אף מהן; כמובן שהצופיות הבלתי נמנעות, אוכלי זרעים, סיבכונים, ציפורי האלמנה מאורכות הזנב וקיכלים. לעת ערב התגברה שירתן והתעצמה, מושכת שלושה בזי עצים אפריקאים אדמומי חזה ורעבתניים, וגם את קטי שהצטרפה אלי לצפרות החצר. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שראיתי את קטי עם המשקפת. בטח חלפה כרבע מאה מהצפרות המשותפת האחרונה, שהייתה לפני שנגה נולדה, הפכה את סדרי העדיפויות והביאה את קטי לתלות לעד את המשקפת. לעד, כלומר, עד עתה. אני מתמלא באושר רק מלראות אותה עם המשקפת לצווארה.

ועכשיו, אחרי הלילה הגשום והיריעות שהתמסרו לתיפוף הטיפות עליהן, אנו נוסעים באפלה שמתוגברת בערפל הבוקר, בתוך ריח החורף והלחות של יער ההר המשווני, מיטלטלים בדרכים המשובשות, במהמורות ובהתרגשות שמלווה את הציפייה למפגשים נוספים עם חיות. כתם אדום מעומעם מופיע מהאפלה. גלימה מסאית שמעפילה בדרך בה אנו יורדים. מתווים קלושים של עמק שמופיע מבעד לערפל ולעצים הסבוכים. בקתות מקובצות לכפר קטן מתחת לקרעי ענן מרחפים. השמש מתחילה לטפס ולהבקיע דרך בחשיכה ובערפל שנקרע לעוד ועוד עננים עצמאיים, מתפזר ונמוג. המכתש נגלה בהדרגה, רווי ירוק עשיר שמנוקד באלפי חיות רועות, נמות, מתגנבות, מיניקות, טורפות ונטרפות. מהמדרונות גולשים יערות הגשם ומתמתנים אל מישורי אחו נרחבים ואגמים, אליהם זורמים פלגים רוגעים ליצור גן-עדן עלי אדמות. הדרך עוברת מתחת לחופות העצים. פה ושם נגלית פיסת שמיים, שנבלעת בעוד צמרת עבותה. כאן מטילה השמש צל ושם שוב נבלעת בעלווה. חזזיות וטחבים גולשים מטה מהגזעים ושפן עצים משתופף על ענף מרקיב ומלווה אותנו במבטו הפרוותי. קוקל משלח בנו עין אדומה וציפור אלמנה מנתרת מהגבעול אותו לפתה, צוללת לקרקע ונעלמת בה. היער מפנה מקומו לאחו. בופאלו עומד בגבול ביניהם, חציו מוצל חציו מואר. בופאלו אחרים רובצים רגועים על שפת אגם קטן, קרניהם מעוקלות כשפמו של אחמד, שממתין לנו בארושה לכוס בירה אחרונה. מאחוריהם וביניהם מרצדים גופים צחורים: שקנאים מצויים שוחים במים העמוקים, בעוד לבניות בינוניות וכפנים אפריקאים פוסעים ושולים פרוקי רגליים מהמים הרדודים. בופאלו קם בכבדות ושב מיד לשכב. צבאי תומסון וגרנט מנתרים בקלילות, נעצרים ורוכנים ללחוך עשב. שלושה עשר איביסים קדושים יורדים מהעננים בטור מסודר למדי. מהמרחק ומהגובה הם נראים אווריריים לפחות כמו העננים, לבנים כמותם. ציפורי טגואן ניצבות בצד הדרך כאבני שפה חומות, מטמינות את מקוריהן העבים בין כתפיהן. עין מנצנצת מעל למקור, נוצה סוררת מזדקפת ושוברת את השורה. חסידות אבדימיות רועות באחו, ביניהן גם מגלן סוואנה אחד, ששוב ושוב משקיע את מקורו המעוקל בין עשבי האחו. מעין שפם לבן מקנה לפניו ארשת חייכנית, כמעט ליצנית. עוד חסידות אבדימיות בשחור ובלבן, חסידן ורוד מתנקה ושני זוגות של חובת קורי מהלכים קרובים לנו בהידוס כבד ומקרינים רצינות תהומית. מעבר להם, על גדות אגם רחוק ובין עשרות גנו, מתבלטת צללית של שני קרנפים, מלווים בגור קרנפונים. אריה קרב אליהם, רעמתו עבותה וסבוכה. שני הקרנפים הבוגרים נערכים למולו והוא ממשיך ללכת, חולף על פניהם אל עבר הגנו, שנדרכים.

עוד משפחה של אריות רובצת בעצלתיים, מוקפת בטנדרים ובתיירים נרגשים, שכנראה הגיעו לא מזמן לטנזניה ועוד נרגשים מאריות לא שואגים. מדרך צדדית מופיעים שתי לביאות ואריה צעיר, מפתיעים בפעלתנותם, פניהם רוחשים זבובים. אולי יצאו לציד, אולי רק משנים מקום רביצה. הצבאים נדרכים, בוטשים ונמלטים בדהירה מהירה. זברות זוקפות ראש ובופאלו מניד את קרניו. האריות עוקפים אותו בזהירות ונעלמים באחו הלח. החיות שבות לשלווה שמאפיינת את המכתש, שגווני הירוק העשיר שולטים בנופו, כמו גם הקרירות הרעננה. כאמור, גן עדן עלי אדמות. היפופוטם מהלך בכבדות צמיגה, משמניו מרטיטים והוא כמעט נוזל מצעד לצעד. הוא יורד מהמדרון המיוער והולך לאגם, מרגיש בנוח בשל הלחות. הוא עוצר רגע להעיף בנו מבט מאיים מעיניו המצומצמות וממשיך הלאה, רגליו הקצרות מתקשות קצת לעבור גבנונית קטנה. לאחר כמה ניסיונות גמלוניים הוא חולף אותה וממשיך לרטוט ולנזול בדרכו לאגם. על הדרך מופיע פיל, על גבו רוכבים קרעי ענן כפרשים עזי לב. הוא פוסע לעברנו באיטיות, כמו אין לזמן משמעות עבורו. אוזניו מתנופפות, זנבו מיטלטל, גם חדקו נע בנינוחות אדישה. חטיו מופנים קדימה, כחניתות מוכנות אלי לקרב. הוא מתקרב, דמותו ממלאת את כל המבט. אנו עוצרים נשימה קולקטיבית, והוא צועד שווה נפש וכל כמה שאנו חושבים שבלתי אפשרי שהוא יהיה קרוב עוד יותר, הוא ממשיך ומתקרב ודמותו ממלאת כעת לא רק את המבט, כי אם את כל החושים. הוא במרחק של מישוש. עורו מרשרש, נודף ריח של בוץ יבש ושל שקט אינסופי. אוזניו מסתירות את נוף המכתש. הוא משיק כעת לטנדר, ממשיך לעקוב אחרינו בעינו הקטנה. הוא צועד בדומיה ומניע אט אחורה את אישונו שנותר ממוקד בנו. גם אנחנו שותקים. ביראה. לא נושמים. טובעים באישונו שהיא כמו באר עמוקה ועתיקה; תודעה קדמונית ובלתי מושגת. גופו עובר את כל הטנדר והוא מתחיל להתרחק באותה איטיות שקטה ובטוחה. אוויר ממלא את ריאותינו. תומאס פורץ בצחוק של הקלה ושל שמחה. אשל מצטרף ואז כולנו בזה אחר זה והטנדר מתגלגל במצהלת שחוק בלתי מרוסנת.

הוא משיק כעת לטנדר, ממשיך לעקוב אחרינו בעינו הקטנה. הוא צועד בדומיה ומניע אט אחורה את אישונו שנותר ממוקד בנו. גם אנחנו שותקים. ביראה. לא נושמים. טובעים באישונו שהיא כמו באר עמוקה ועתיקה; תודעה קדמונית ובלתי מושגת.

באפלו
שפן עצים
כפיר אריות
לביאה מניקה
פיל מתקרב
פיל קרוב
היפופוטם

עוד שני קרנפים מהלכים במרחק ושלישי רובץ מנומנם. זברות מתערבבות בגנו ובצבאים ומשפחה של אריות מטופלת בכפירים מגודלים. היא פקעת פרוותית. ראש נסמך על בטן, זנב מכשכש ומדגדג פנים, שפם רוטט ורגליים מתחככות. גב מתגלגל וראש ממהר לתפוס בעלות על הבטן שנגלית, עיניו ממצמצות בהנאה בטלה. כולם מתרפקים על קרני השמש: מומחיותם העיקרית של האריות. לפחות כשאינם צדים, או שואגים. עקב הרים עומד על סלע ומנקה את נוצותיו הלחות ועדר יענים קרב אל הדרך בְּעִכּוּז של זנבם הלבן והמותפח. ראשם מתנדנד על צוואר ארוך ודק, מעלה מטה, ימינה ושמאל. זכר של חובה שחורת-בטן פותח במופע ראווה. מנתר אל ראשו של סלע, מכנס את צווארו הארוך ומותח אותו, חובט בכנפיו ופורש את זנבו. אין נקבות קרובות. הן רועות מצידה השני של הדרך. חסידות לבנות חגות ונוחתות בין החסידות האבדימיות ומתערבבות ביניהן. הדרך חולפת על פני תפרים ועפרונים ולונגקלאו צבעוני במיוחד, חזהו כתמתם. פירחונים מקפצים לחפש את הוריהם, שנעלמו להם בין אניצי העשב הלח. על עץ גבוה עומד עיט שחור צעיר, עיניו הנוקבות מביטות בנו מעל למקור אימתני. יש בי תקווה קטנה שהוא יפרוש את כנפיו העצומות וימריא לדאות מעלינו, אך אני נאלץ להסתפק במבטו, שהולך ומתרחק מאתנו ונותר יוקד ונוקב. זוג של עגורי כתר רוקד לפנינו. קדים זה לזה וכשהם זוקפים את ראשם על צווארם הארוך, כתר הנוצות מתנדנד כבלורית זקורה. הם חגים יחד, פורשים כנפיים וטופחים בהן ושוב מתנדנד כתר הנוצות הזקוף. מקור נפער בקריאה עגבנית ועוד סדרת קידות וניתורים לאוויר. שני זוגות נוספים של עגורי כתר חולפים במעוף והקריאות העגבניות הופכות לגרוניות. עפרונים בצד הדרך, גם תפרים וציפורי אלמנה. סנוניות קוטפות חרקים מהאוויר המדושן. הירוק העשיר והבלתי נדלה מוביל אותנו לאגם, שלגדותיו מחוללים פלמינגו מצויים וזוטרים ובמימיו שוחים שרשירי כיף, מריות צפוניות וברווזים אדומי-מקור.

עוד ועוד ציפורים ממריאות ונוחתות. שני פילים רועים בצוותא ואמא לביאה מיניקה שני כפירים צעירים. שני כפירים בוגרים יותר מנסים להתגנב לעטיניה והיא מעווה את פניה באיום מלווה בנהימה קלה. אחד הכפירים הצעירים אוזר עוז ומעז פנים אל מול אחיו הגדולים, שולח אליהם כפה קטנטנה ושאגה דקיקה. הם נסוגים במחאה קולנית ומותירים את עטיני האם לשני הכפירים הצעירים שרוכנים אל פטמותיה ויונקים בשקיקה, בעת שהיא חוזרת להתמסר לקרני השמש. אנחנו מתנתקים ממקבץ הטנדרים ונוסעים למתחם הפיקניקים במכתש, חולפים דרך עדרי הזברה, הגנו והצבאים, דרך העגורים והאיביסים, החסידות והחובות, דרך ציפורי השיר הקטנות, הבאפלו והאריות, ובתוך הירוק העשיר והלחות הרעננה. יורדים מהטנדר לשירותים ההכרחיים ואז מתמתחים ופותחים את הארוחות הארוזות. כמעט והתגעגענו אליהן. יואב ואני חולקים את הג'ין וטוניק האחרון. הראש סחרחר, גם מהמשקה. סביבנו נאספים זרזירים הדורים ללקט פירורים ופניניות קסדה מהדסות כמטרוניתות שמנמנות. קרנף נוסף יורד מהמדרונות המיוערים אל כרי המרעה ומביא בכך לסופו את ספארי היום, שהוא סופם של הספארים כולם.

שני פילים רועים בצוותא ואמא לביאה מיניקה שני כפירים צעירים. שני כפירים בוגרים יותר מנסים להתגנב לעטיניה והיא מעווה את פניה באיום מלווה בנהימה קלה. אחד הכפירים הצעירים אוזר עוז ומעז פנים אל מול אחיו הגדולים, שולח אליהם כפה קטנטנה ושאגה דקיקה.

Winding Cisticola
חובת קורי
יען
עגור כתר

7. הטרק. ממכתש אמפאקאי לאגם נטרון

עוד נסיעה ארוכה ומטלטלת, לא רק פיזית הפעם. אני סדוק נפשית. כי בסופה של הדרך, תומאס יפרוק אותנו ואת הציוד, ישלח אותנו לטרק בן שלושה ימים, וייסע לנפוש באיזה לודג' מפנק. ייטוש אותי לשלושה ימי הליכה תמימים, שבסופם הירידה התלולה לשבר הסורי-אפריקאי ועד אליה הרי געש, מכתשים, יערות וכפרים, גשם ושמש, עליות ומורדות, זיעה ועייפות. אמנם בנקודת ההתחלה ממתינים לנו מקמרו המדריך, חמיסי הטבח וארבעה חַמָּרִים שמוליכים ארבעה חמורים. החמורים יישאו את הציוד והחמרים יקימו את האוהלים ויפרקו אותם ובאופן כללי ידאגו לנוחות מרבית. גם באופן פרטני: קערות עם מים חמימים לשטיפה, צלחות פופקורן להחייאה ומדורות בשביל האווירה. מין טיול פריבילגי בין נופים שמימיים ואפס מעשה, שאני, ככל הנראה, האדם היחיד בעולם שיכול להתלונן בשלו. קטי יושבת מעבר למעבר ואני מביט בה במרמור. היא זו שרצתה טרק וכעת היא מחויכת, כולה ציפייה לטייל ולהפעיל את הרגליים. מונעת ממני עוד ימי ספארי וגורמת לי לאמץ בקרוב את הגוף והשרירים. להזיע, לישון באוהל אמיתי שכזה, לא גלמפינג. אוהל קר וצפוף, עם מזרון דק ושק שינה. להתייסר. אבל היא לעולם לא תוותר לי. תאמר לי להפסיק להתבכיין ושבטח אהנה. אוי לי אם לא. אז אני מפיל את יהבי על תומאס ומעביר אליו את תחינותיי. בפעם החמישית שאני מתחנן בפניו שלא ייטוש אותי, הוא מגלגל את עיניו ומתחנן לקטי שתוריד אותי מעליו. היא יורה בי את אחד ממבטיה ואני משתתק. אחרי זה היא שולחת מבט של התנצלות אילמת לאופירים וליואב, שעונים לה במבט מבין שחולף אותי כאילו הייתי אוויר נוירוטי.

הטנדר מעפיל אל פסגה, יורד בעברה השני ומטפס על פסגה נוספת. כפרי מסאים פזורים בכרי דשא וסביבם עדרי פרות שילדים קטנים רועים, והם מעורבבים בחבורות קטנות של זברות. הגבול בין טבע ואדם מיטשטש ואפילו העוני כאן מצטייר נהדר. פסטורלי ושלו, שונה מהעוני הדוקר שברחובות הערים והעיירות הכאוטיות. אפשר כמעט להתלטף ביופיו. חולפים בז צוקים וארבע סלעיות כיפה. עוד כפרים ועמקים. מישורים של כרי דשא. דשא של ממש: קיקויו שאצלנו הוא צמח מדשאות תרבותי וכאן עשב בר שצובע בירוק את הקרקע. הדרך מתמלאת בילדים ובבני נוער שצועדים בשיירה פזורה, בנות ובנים בשלל גילאים. כל אחד נושא סלע, או גוש מוקשה של אדמה, או לפחות—הקטנים שבהם—אבן קטנה. הם בדרך לבנות בית ספר חדש, פרויקט קהילתי. אני מנסה לדמיין את ענבר מתנדבת לבנות לעצמה בית ספר והפנטזיה הפרועה מגלגלת אותי מצחוק, עד שאני נזכר במה שמצפה לי עוד קילומטרים ספורים ושוקע שוב בייאוש. אני מנסה ללכוד בראי את מבטו של תומאס, אך הוא כבר מורגל בי ויודע להסיט את מבטו.

עוד כפרים, עוד סלעיות, עוד רועים לצדי הדרך ששוב מעפילה. הסוואנה הופכת ליער הר משווני ואני הולך ומחוויר. הטנדר מגיע לפרשת דרכים ותומאס עוצר ומדמים את המנוע. אני נאנח, מנסה להיאחז במושב, אך מבט נזעף של יואב ואני מועד החוצה. משלח מבט אחרון בתומאס, שמסיט את ראשו והפעם בבוז מופגן. גם קטי שומרת ממני מרחק, ורק מקמרו, שהמתין לנו כאן בגלימה מסאית אדומה וחמוש בחנית, מחייך אליי. כנראה שעוד לא תודרך לגביי. אני מחפש את מפלט הטנדר, אך כל שנשאר ממנו הוא ענן אבק נמלט. ארבעה חמורים לוחכים עשב בזמן שעוד ועוד מטען מועמס על גבם. אני שוקל למחות בשמם, אך מבין שזה הם או אני ושותק. מה גם שצופית צהובת-גב מעתיקה את נשמתי ביופייה. צהוב ושחור מעופף ומרפרף חולף לי למול האף ומשכיח את הייסורים שממתינים לי. זהבן אפריקאי חולף במהירות ונבלע בצמרות הצפופות. מקמרו מניף את החנית וקדימה אל הדרך שלא שוכחת לענות אותי בעלייה מתישה. פלגי זיעה שאין מקלחת שתשטוף, קללות שנוזלות ממני למרות הנוף ועוד להבות מעופפות בדמותן של צופיות צהובות-גב.

Empakaai Crater
Empakaai Crater
Ol Doinyo Lengai
Ol Doinyo Lengai

מעל לעצים מתנשאת פסגתו החרוטית של הר הגעש אולדוניו לנגיי, "הר האל," שיחלוש עלינו בימים הקרובים. מימיננו נפער מכתש אמפאקאי ובקרקעיתו, שלוש מאות מטרים תחתינו, מתרגע אגם ירקרק. עננים נאספים מעליו ומעלינו, מאיימים, במיוחד בהתחשב בלילה הקרוב, שיעבור עלינו באוהל. כשאני מבין את עומק המזימה: לרדת לאגם ולטפס חזרה את שלוש מאות המטרים, אני פותח בסדרה נוספת של קללות. אבל אף אחד לא מקשיב לי והם מתחילים לרדת, מלווים בפקח שמורה חמוש בקלצ'ניקוב. בלית ברירה אני מצטרף ונכנס אל יופי טרופי מטריף. קולות נביחה של טוראקו מלווים אותנו, אך הם נחבאים בין הצמרות ואני לא מצליח לראותם. משהו משתלשל מאחד העצים. לרגע אני חושב שנחש, אולי ממבה שחורה. אך זהו זנבה של אנטילופת בושבאק, ששייריה תלויים על העץ. הפקח שמח להסביר לנו שהיא נטרפה על ידי נמר ואני מבין שאולי אין ממבה, אבל נמרים רעבים יארבו לי בלילה מחוץ לאוהל. אני מצטמרר. ממשיכים לרדת והדרך יוצאת מהיער אל גדות האגם ומרוב יופי אני כמעט ושוכח את העלייה שמצפה לי. מים רגועים, אחו לגדותיהם וברווזים דמויי צחראש, ערמוניים ותכולי מקור, שוחים ומתרחקים אל עבר ריכוזים של טבלנים בינוניים וגמדיים. פלמינגו מצויים מוסיפים נגיעות וורודות לירוק העמוק, ומלמעלה ממסגרים העננים את התמונה בשלווה חלומית, שמפרה רק להקה קטנה של לבני-עין תזזיתיים, עפים משרקרקים מעץ לעץ. אני משתדל להשהות עד אינסוף את העלייה, אך יש גבול לתמרוני הדחייה והעלייה מגיעה וייסוריה מתעצמים בקריאותיהם של הטוראקו הבלתי נראים.

אנחנו מסיימים את הטיפוס. אני פחות או יותר על ארבע. אבל שם למעלה, ממתין לנו מחנה הלילה. האהלים כבר הוקמו. עם קערות מים חמימים לרחצה, קפה ופופוקורן, חמורים רועים, ארוחה מתבשלת וריח של מנוחה מאושרת. שלט סיני על סיוע ועתיד משותף מעיד על הגיאו-אסטרטגיה החדשה ונסיגת ארצות הברית מהיבשת השחורה, כמו גם מעוד כמה אזורים. אבל אני מנופף מעליי את ההרהורים המדכאים לטובת חופן פופקורן. ארוחה טעימה וחמה שחמיסי בישל באוהל שלו באמצעים לא אמצעים. יואב קורן בגאווה כירח שמסתתר מאחורי העננים: "קוסם החמיסי הזה, קוסם," וטיפות גשם ראשונות משלחות את כולנו להסתתר באוהלים. והפעם, כאמור, לא גלמפינג, כי אם הדבר האמיתי; הקר והרטוב וההמתנה האינסופית לבוקר שיעלה ויגאל אותנו מהייסורים. כשהוא סוף סוף עולה, אנחנו מגיחים לחים מהאוהלים היישר אל ארוחת הבוקר החמה ואל יואב שקורן מגאווה כשמש המסתתרת מעבר לערפל: "קוסם החמיסי הזה, קוסם." אני קורס למחצלת, בולס חביתה ופנקייק וטוסט ובננה מטוגנת, ממלא את בטני בארוחה רגשית. אני מעיף מבט בקטי, אולי היא תודה בטעותה, אך היא קורנת מאושר לא מובן ונותנת להודל לאסוף את שערה לצמה רכה, שגורמת לי לסלוח לה על הטרק הנבזי.

בינתיים מפרקים החמרים את המאהל, שוטפים את הכלים, מעמיסים את החמורים וקטי מעירה במבוכה שהיא מרגישה כמו ילדה בקמפינג; מתפנקת בזמן שההורים מקימים, מבשלים, שוטפים ומפרקים. כולנו מרגישים כך ואני מודה באי-נחת שאני נהנה מהמעמד הזה, כי אין הרבה דברים ששנואים עלי כמו לפרק אוהל רטוב באצבעות קפואות. אני מושך בכתפיי ועומס על הגב את התיק הקטן. ליטוף אחרון של החמורים העמוסים, השקת מפרקי אצבעות—הגרסה המקומית ללחיצת יד—עם אחד החמרים ולדרך, עם תקווה עמומה להתחמם מההליכה. אך אנחנו עטופים בערפל שמותיר אותי לח, מקורר ורוטן. קטי שולחת עוד מבט מתנצל לאופירים, ליואב ולמקמרו שפניו נוהרים באותו חיוך תמידי. הוא לוקח אותי תחת חסותו והחיוך שלו מדבק ואני כמעט ושמח. שיירות אינסופיות של נמלים מנמרות את הדרך, צופיות צהובות-גב מחליפות את השמש הנעדרת. הדרך יורדת, העצים מתדלדלים והערפל נמוג בהדרגה. שוק נשים מאולתר מתארגן בצד הדרך—לא ברור מאין באו ואיך ידעו על בואנו—והן מוכרות לנו קישוטי חרוזים צבעוניים. הדרך ממשיכה לרדת והעצים להתדלדל, ואז על עץ כמעט אחרון מצטיירת צללית של טוראקו הארטלאוב ואני מתמלא באושר שגולש אל מעבר לגדותיי. רגליי פוצחות במחול הטוראקו, פניי נוהרים ואני כמעט וסולח לקטי על ייסורי הטרק.

היער הופך למדשאות נרחבות של קיקויו, הקרירות מתמתנת לנעימות והייאוש מתרכך לאושר, שאני מתאמץ וכושל מלהסתיר. אנחנו מתקרבים לכפר נאיובי וככל שאנחנו מתקרבים, מתאסף סביבנו שובל של נשים וילדים צחקניים שרוצים ללחוץ יד, למכור קישוטי חרוזים, או סתם לקבל נדבה. הכפר מופיע. בקתות בוץ וגגות קש מעוגלים, עדרי עיזים וחמורים. השובל מתארך והופך מעיק. טרטורי פפיונים אפריקאים ודוחלים אפריקאים שניצבים בעמדות תצפית, ממריאים לחטוף חרקים מעופפים. ארבע נערות חוזרות לכפר מבית הספר, עוטות גלימות ארגמן שבולטות על רקע הירוק העמוק, אפילו על רקע האולדוניו לנגיי, שמתנשא מעל לכפר בכל הדרו. אנחנו הולכים לאורך שדירת מכולות מדכאות בדלותן ומגיעים לאחת הבקתות, שאם המשפחה אמורה לארח אותנו בה. האב איננו, עובר בין נשותיו השונות. חלק מהילדים בגרו ונישאו, הקטנים עוד איתה. שובל הנשים והילדים התיישב כמרבד צבעוני ומצחקק, בעוד היא עומדת מבוישת בפתח הבקתה, ביתה הקטנה נשענת על מותנה. מקמרו מתרגם את שאלותינו למסאית ומתרגם לאנגלית את תשובותיה הקצרות. אני לא שואל לשמה, שוכח, כי כנועה ושתקנית היא. נראית כלא יותר מאשר דְּיוֹרָמָה נעה ועכשווית של צורת קיום קדמונית. אנחנו נכנסים. אין לי מושג למה ציפיתי, אבל היומרה התיירית נעלמת במכה. הפסטורליות שמרחוק עטפה את העוני מתנדפת. חושך, מחנק וצפיפות בלתי אנושיים. מיטות בוץ וקש כרויות בגומחות קטנות, תנור אפייה במרכז הבקתה, ללא פתחי אוורור. הריח חונק. הרצפה היא האדמה וקריטריונים של לכלוך וניקיון אינם חלים עליה. הבכיינות המתפנקת שלי. ההבנה הפתאומית שאין בכפר מבוגרים, גם לא בני גילי. כל הדיונים שערכנו ביננו בימים האחרונים האם הם מאושרים או לא, ומהו אושר, ואיך מודדים אותו, מאבדים משמעות. מתנדפים יחד עם הפסטורליות של העוני ועם הקורס על צדק גלובלי והדיונים שאני עורך בכיתה על אחריות אישית, רצון חופשי ובחירות מושכלות. העוני הַמְּנַוֵּל מקבל ממשות אנושית והוא הולם וחובט ומאיין את כל שידעתי וחשבתי, מאיר באופן אחר את האושר שחשתי בספארי, את שובל הנשים והילדים שליוו אותנו בדרך אל הכפר. את החיים בכלל. אני מועד החוצה, כולנו מועדים החוצה, לנשום אוויר, להימלט מכאן, לתבוע את החוויה התיירית ששילמנו עליה במיטב כספנו. על גג הקש עומדת סלעית חבשית ומצקצקת במקורה, האולדוניו לנגיי פולט מעט עשן געשי והעולם כמנהגו נוהג.

אנחנו ממשיכים, מבקשים להתרחק מהכפר, לחזור שוב לטבע ולחוויה התיירית; להקל על המועקה בחזה. מעפילים במעלה גבעה שעליה יושבים בני הכפר ומדברים בטלפונים ניידים, נקודת הקליטה הסלולרית היחידה באזור. גם לכאן הגיעה הטכנולוגיה המערבית, ניצנים של חברת צריכה, שהעוני כושל מלחנוק. שוב השיפוטיות הזו שלי, היומרה להבין טוב ורע בלב מאפליית הדלות. אני משתיק אותה ושוקע במספר הודעות שאני מקבל מהארץ, דרישות שלום וחדשות לא מעודדות. מקמרו מנער מעלינו את שרידי השובל ואנחנו מתיישבים בצילו של עץ שיטה, לאכול חסרי תיאבון, ארוחה ארוזה. את דשא הקיקויו מקשטים עלים משוננים של צמח שיואב מזהה כאמברוזיה. צמח פולש מאמריקה. הפרות אינן מסוגלות לאכול אותו, גם לא העיזים והחמורים. הוא משתלט על הנוף ודוחק את הצמחייה המקומית. מחסל את המרעה. כאילו העוני כאן אינו חריף דיו, שצריך קריסה מיובאת של כלכלת הקיום המקומית.

הפסטורליות שמרחוק עטפה את העוני מתנדפת. חושך, מחנק וצפיפות בלתי אנושיים. מיטות בוץ וקש כרויות בגומחות קטנות, תנור אפייה במרכז הבקתה, ללא פתחי אוורור. הריח חונק. הרצפה היא האדמה וקריטריונים של לכלוך וניקיון אינם חלים עליה.

הבקתה

עוד כשעתיים של הליכה ביער שיטה ומגיעים אל המחנה של הלילה השני. האוהלים כבר מוקמים, קערות המים החמימים לרחצה, פופקורן וקפה, עוד מעט ארוחת נחמה חמה. זנב הדור של חטפית גן-עדן משתלשל בצל עץ, צופיות מנצנצות וכחל לילכי בוזק מצבעיו על המאהל. מעלינו אלפי אלפים של סיסי גליל, רבים ככוכבי השמים. מסתחררים בעקבות חרקים בלתי נראים. הם צוללים ונוסקים אל מעל לאוהלים, לצמרות השיטה, מעל לאולדוניו לנגיי ולעננים שמעטרים את פסגתו. השמש שוקעת אל תוך יער השיטה ואל בין ערביים שמזמן עוד ועוד סיסים והם כענן עצום ורב, ממשיכים ומסתחררים, מסחררים את הראש. החשיכה יורדת בהדרגה והסיסים מוחלפים באלפי אלפים של כוכבים. רבים כחול אשר על-שפת הים. עננים מתאספים, עוטפים את הכוכבים ברכות לחה והם משתחררים מלפיתתם ומנצנצים. לוויינים נעים בינות להם. מודרני וקדמוני, טבעי ותרבותי. ריח של עשן מדורה. גם הרבה מאוד עייפות ששולחת אותנו לישון ולהתעורר ליום הטרק האחרון.

ארוחת בוקר מקסמיו של חמיסי, החמרים מעמיסים את החמורים והשיירה הקטנה מתחילה ללכת ביער שיטים ואל נוף שמצחיח והולך. הקרקע מנצנצת מגבישי מיקה, סביונים פורחים בצהוב, טופח בשני. לימיננו האולדוניו לנגיי, לשמאלנו נחל עמוק שממדרונותיו הירוקים עולה טרטור פפיונים ודנדון פעמונים מצווארן של משכוכיות עיזים. רועה בגלימה מסאית אדומה. סיסי גליל מעלינו, חצי ירח משייט ביניהם ועיט לוחם דואה, מבטו ממוקד במשפחת בבונים שממהרת להיעלם, מאוימת. השביל נמתח על סכין חד שצולל בתלילות אל השבר הסורי-אפריקאי. המעלות עולות במהירות. אגם נטרון נפרש למולנו ותחתנו. איפשהו שם מחכה לי תומאס. חיוך מתפשט על פניי. אבל מהנחל שלשמאלנו עולה עיט שחור ואני נזכר במצלמה שהשארתי אצל תומאס בגלל המשקל, והחיוך נמחק באחת. העיט נוסק ודואה אל בין סיסי הגליל. ענק בין ננסים. אנחנו יורדים בערוצים שהתחתרו בקרקע געשית. הצחיחות הופכת מדברית, ביתית. כמו מדבר יהודה רק גדול עשרות מונים. תשישות מכריעה אותנו למנוחה קצרה. כורעים בצל שיטה מרוטה ואוכלים בוטנים קלויים. אין עוד שיטים מפוארות כמו ברמה הגשומה שם למעלה. רק שיטים מדבריות, צמאות תמידית. אנחנו עייפים מהירידה. תשושים. זקוקים למנוחה הזו למרות הקרבה לתומאס ולטנדר. למולנו מגיעים ארבעת החמרים עם ארבעת החמורים, מהנהנים לשלום. הם כבר הגיעו לתומאס ולטנדר, פרקו את הציוד מהחמורים והעמיסו אותו לעגלה הנגררת. ועכשיו, ללא מנוחה, עושים את הדרך חזרה. מתוך תשישותי אני מביט בהם מעפילים בקלילות בערוצים, אל הסכין ואל הרמה ולכפר נאיובי, אל אחת מנשותיהם.

יואב מאיץ בנו ומקמרו מוליך אותנו בשביל שיורד ועולה בערוצים שגולשים מהאולדוניו לנגיי. צעדנו הנגררים מעלים ענני אפר וולקאני. החום יוקד והזיעה מתערבבת באפר המתאבך ובלכלוך של שלושת הימים. אך הנה, מרחוק, מנצנצים חלונות הטנדר. אנחנו מגבירים קצב, אוספים שובל חדש של נשים וילדים וקישוטי חרוזים. צללים רוטטים מחום של שיטות מרוטות. הטנדר לובש צורה, לצידו תומאס וחיוך רחב. שלו. שלי. של כולנו. אני מגיע אליו. רוצה ליפול על צווארו, אך מסתפק בלחיצת יד מחויכת.

המעלות עולות במהירות. אגם נטרון נפרש למולנו ותחתנו. איפשהו שם מחכה לי תומאס. חיוך מתפשט על פניי. אבל מהנחל שלשמאלנו עולה עיט שחור ואני נזכר במצלמה שהשארתי אצל תומאס בגלל המשקל, והחיוך נמחק באחת.

מקמורו

תומאס

8. אגם נטרון, ארושה וסוף

מקלחת היא הדבר היחיד שאני משתוקק לו כרגע. לשטוף מעליי את הזיעה והלכלוך והעייפות. ואז, כשאני נקי, להתרגע על המרפסת המוצלת של האוהל המפואר. אולי לקפוץ לבריכה. לבלות, ולו לרגע, לא כמו צפר, אלא כמו תייר מהשורה. אבל אחרי המקלחת, כשאני יושב עם קטי על המרפסת, מנסה להתרווח ומתלבט אם באמת כדאי לקפוץ לבריכה, מפתים אותי קולות הציפורים והצלליות המקפצות שלהן בצללי העצים. שלדגים אפורי-חזה וחומי-ברדס קוראים בקול, ברבט שחור-גרון מנסה לחמוק בסתר אל קינו, חנקן-סבך שחור-גב שותה משלולית שעל הדרך, ויופיין הקורן של הצופיות מביס את עמעום הצללים. אני נאנח וקם, המשקפת לצווארי, ואומר לקטי שנתראה עוד מעט. היא מהנהנת, כמו ידעה מראש שזה מה שיקרה, ולאחר שלושים שנות חיים משותפים היא כנראה באמת ידעה. אני גורר אחריי את העייפות ואת ריח הניקיון ועובר מזוג פרושי-אש, לאורגי מסכה שונים ולשלדג ננסי, שגופו הזעיר הוא כמוסה מרוכזת של צבעוניות מרהיבה. ואז קורא לנו יואב ומזכיר לנו שעוד צריך להספיק את אגם נטרון לפני השקיעה. אני מתנתק מצפרות החצר, קטי מתנתקת מהמנוחה, אשל והודל מופיעים מהאוהל שלהם, רחוצים וכמעט רעננים.

הדרך לאגם נטרון קצרה. חולפת בין זברות וגנו, שרקרקים לבני-פנים וחום דחוס עד כדי מחנק. האולדוניו לנגיי משנה את צבעיו כזיקית, ומכאן נראים מורדותיו צחיחים. גדות האגם המלוח הן מלחות והצעדים שוקעים בהן, מותירים עקבות שהולכים ונמתחים אחורה, משחזרים את העקבות הקדומים והמאובנים בבוץ של צעדי אדם בני אלפי שנים. כמו מבטלים פה הנופים והאקלים את המרווח שבין עבר קדום והווה. גשם יורד בגדה השנייה ואילו אצלנו מחוללים עלעולי חול, מוסיפים לחום הבלתי נסבל. רוח לוהטת, יוקדת, מקשה על הנשימה. בגדה השנייה נמתחת קשת, אך טובעת באבק ומאבדת את צבעיה. זברות וגנו הולכים כפופים, מיטשטשים ונבלעים בענני החול. אלפי פלמינגו זוטרים פרושים לאורך הגדות, דמויותיהם משתנות בהתאם למשחקי החול בשמש. ממערב לנו הפלמינגו הם רצועה ורודה מעל לכחול עמוק, שמנוקד באפור של מרומיות לבנות-לחי מעופפות ושל חופיות קטנות מתרוצצות. ממזרח לנו הפלמינגו הם לא יותר מצלליות בין זהרורי שמש מסמאים. הכל נע וזע; רגלי הפלמינגו, כנפי המרומיות, גופיפי החופיות. חופמים ערמוני-חזה מתכופפים ללקט פרוקי-רגליים משלולית שהתנתקה מהאגם ויצאה למחול סחוף-רוח משל עצמה: אדוות מתרוממות בה וכדורי מלח מקציפים ונסחפים ממנה, מתגלגלים על הבוץ. האוויר נע במשבים כבשניים והבלי החום שמיתמרים מהקרקע מטשטשים את מתווי הנוף. תופת יפה להפליא. הרוח הלוהטת מתחזקת, מקשה על הנשימה, דוחקת אותנו אחורה. יואב מסמן לנו בידיו לסגת בחזרה לטנדר, ואנחנו נמלטים ללודג', לעוד מקלחת ולארוחת הערב לפני אחרונה בטנזניה. כן, אווירת סוף ואנחנו מונים את הארוחות ואת הצפרויות שנותרו בטנזניה ואין עוד רבות מהן. נרות על השולחן העמוס נאבקים באפלה העוטפת וקולות תחמסים מהעץ שחופתו פרושה מעלינו. צללית מופיעה להרף, מעופפת ונבלעת בחשכה. קשה לדעת אם תחמס, עטלף, או תקווה מתעתעת. נישאר כך, באי ידיעה מרירה וקינוח מתקתק.

זברות בסופת חול
Chestnut-banded Plover
Hildebrandt's Starling

לילה מאחורי הכילה, כי כאן, בניגוד למקומות האחרים, יתושי מלריה נמצאים ועוקצים. קשה להירדם מהחום ואני כמעט ומתגעגע לגשם השוטף והקר בטרק. אבל גם בשבר הסורי-אפריקאי מגיעה לבסוף הזריחה ומעירה עשרות שרקרקים לבני-חזית שלנו על העצים וממריאים בשריקות צורמניות. על השביל ממתין לי התחמס של ליל אתמול: תחמס צר-זנב. התחמס האפריקאי הראשון שלי. הוא מנתר על הדרך ברגליו הקצרצרות ובולע חרקים במקורו הרחב. האור מחלחל דרך חופות העצים ונופל להזהיב את נוצותיו המואפלות. הוא מנתר פעם נוספת, נוחת על נשורת העלים ונטמע בה כמעט לגמרי. כדרך כל תחמס. אני קורא לקטי, ליהנות מראות אותה נהנית מהתחמס, והולך איתה דרך עוד כמה ציפורים אל ארוחת הבוקר. המנות זוחלות אלינו בקצב של זמן אפריקה, במין נינוחות מתסכלת שעוד נתגעגע אליה, ונמתחת בין מנה למנה. אז אני נמלט אל הציפורים השונות: אורגי-דרור, קיכלי-בוקר ועוד פעם השלדגים השונים. אני נותן לחביתה להתקרר בצלחת בזמן שאני מתרפק על מיני הזרזירים הססגוניים, סוחט את יופיים עד תום.

לקינוח אנחנו מחליפים חוויות של צפרות אפריקאית עם דוד, מכר מרשתת וצפר ותיק, נפרדים ממנו ונוסעים למפל נגרסרו. טיול מים צוהל ונטול מצלמות. היעדר המצלמות מתנקם באשל ובי, כי זוג עיטים שחורים דואים מעל לראש, שני נחליאלי הרים מנענעים זנב בחן ומעל לראשנו, על עץ שיטה, מתאמץ קלאו אפור במשך עשר דקות לבלוע עטלף, שמפרקי כנפיו הזוויתיים נתקעים לו במקור. מראה נורא שאמור היה להצטלם נפלא. מזל שקטי והודל עומדות ביננו ובין יואב ומפרידות ביננו, כי לרגע אחד שנינו רוצים לעשות בו שפטים, על שאסר עלינו את המצלמות. אבל בדרך הארוכה לארושה יש מספיק זמן להתפייס. גם להיטלטל טלטולי פרידה מהקפיצות ומהמהמורות של דרכי טנזניה שמחזירות לי את זעזוע המוח, וכמובן ליהנות מארוחה ארוזה אחרונה. בסופה של הדרך ממתין אחמד עם אי אילו בקבוקי בירה וכמה פרידות שמתארכות עד לארוחת הערב האחרונה ולאחריה הלילה האחרון וצפרות בוקר אחרונה בטנזניה. עם החטפיות והאורגים וציפורי-העכבר ופרושי-האש ועם השריקה התלת-הברתית המסתורית, שתומאס ויואב יזהו עבורנו חמש דקות לפני שדה התעופה כקוקייה אדומת-חזה. הצפרות הבאה, לאחר מפגש עם כרטיסי הזיכרון שמונחים ריקים במגירה, תהיה בקרב הפשושים והירגזים והשחרורים של חולדה. עם הצופית היחידה שלנו, הבוהקת, שברק נוצותיה מעומעם ביחס לאלה של אחיותיה האפריקאיות. תחושה חמוצה מתוקה, עצובה שמחה. געגועים למה שעוד מעופף לנגד עיניי, געגועים למה שלא ראיתי מזה כשבועיים. אך לפני הטיסה לארץ, אנו מספיקים לבקר בסימטאות ארושה ובשווקיה. עם התמונות של הנשיאה סולוהו, מחייכת חמימה ואימהית, ועם תחנות המשטרה המבוצרות כמעט. עם העוני העירוני הדוקר ועם עושר התבלינים, ריחני וצבעוני. עם ההמולה הסוחפת והרעשנית. הכל מכל וכל. ובמרכז העיר אף יעופף מעלינו קלאו כסוף-לחיים, שחיפשנו כמעט שבועיים. מין אירוניה אפריקאית שכזו.

Brown-hooded Kingfisher
Slender-tailed Nightjar
Superb Starling