ביום ראשון בבוקר עוד שיחת טלפון. זהות המצלצל שנויה במחלוקת חריפה. אני טוען שהוא, הוא טוען שאני. חולפות עשר דקות של שיחה בנושאי דיומא, תמרוני התחמקות, עד שאחד מאתנו נשבר ומפטיר "יוליה, היא מחכה." לא ברור מי מבין שנינו היה זה שנשבר. גם הפעם אני טוען שהוא והוא טוען שאני. מישהו מחק את ההקלטה, אז אין הוכחה לכאן או לכאן. כך או אחרת, אנחת הרווחה הקולקטיבית שלנו נשמעה עד ליפו והצליחה להעביר רטט במשמניה של יוליה, שרבצה בחוף, מחליפה את פרוותה למען הרומיאו שלה, שמצפה לה באיזה חוף אחר.
אז נסענו ליפו. יואב ואני. האמת, לא מאוד מהר. מעולם לא חוויתי טוויצ' כה איטי. אף פעם לא ראיתי את הרגל של יואב כזו רפויה על הגז. בטח לא במהלך טוויצ'. הוא לא התעלם מאף תמרור או רמזור, נתן זכות קדימה ברוחב לב ולא צפר אפילו פעם אחת. טוויצ' באווירה מוזרה. שנינו מתאווים ליוליה, אך גם קצת נבוכים בתאווה, משתוקקים לה, אך גם קצת בושים בתשוקה. אנו מוצאים את עצמנו ממציאים תירוצים על יסעורים גדולים, שמירה על הרצף ועוד כאלה מין עניינים צפריים. אבל בתוך תוכנו יודעים שזו יוליה, היא ולא אחרת.
אנו מגיעים ליפו ואין פקקי תנועה, או בעיית חניה. גם שום מכשול אחר אינו מקשה עלינו. אני נזכר בטוויצ' ליסעורונים, לא הרחק מכאן. כמה תנועה הייתה אז, וכמה חנייה לא הייתה. אין מה לומר, אלוהי הטוויצ' שם במרומים, נהנה ללעוג לנו. אנו הולכים אל המדשאה והיא הומת אדם וחווה, מתחת לה החוף ועל החוף רובצת יוליה, נאנחת, נוחרת, מרטיטה את משמניה, לא טורחת לפקוח עיניים או לספוק סנפירים. כה בטוחה היא בקסמיה. ואכן אנו נופלים בהם, עם עוד המוני צופים וצופות, מכל המרקם האנושי שיפו מכילה: חולצות חשופות בטן לצד חג'אב, כיפות סרוגות ליד מחרוזות תפילה, כפכפי חוף ומגפי אופנה, חרדים, מוסלמים וחילוניים, שלל שפות וגילאים, גברים ונשים, פקחים ומופקרים, הכל מכל וכל. לשמחתנו אנו פוגשים ביניהם את יוסי אשבול ואת אבי צודקביץ. כי מבוכת צפרים רבים, חצי נחמה. נחמת שוטים אמנם, אך זה ממילא כבר בא בהגדרת הצפר.
אז נסענו ליפו. יואב ואני. האמת, לא מאוד מהר. מעולם לא חוויתי טוויצ' כה איטי. אף פעם לא ראיתי את הרגל של יואב כזו רפויה על הגז. בטח לא במהלך טוויצ'. הוא לא התעלם מאף תמרור או רמזור, נתן זכות קדימה ברוחב לב ולא צפר אפילו פעם אחת. טוויצ' באווירה מוזרה.
