אני מחפש את השמש ואת הזוויות של קרניה, שנופלות על לבן הכותנה, צובעות אותו בוורוד, בארגמן, או בלבן בוהק ומסנוור יותר. כל רגע והגוון שלו. מדי פעם אני מרים את הראש, ממלא את ריאותיי באוויר ושב וצולל אל הדוחל הקרוב, אל החנקן הבא, אל העפרוני המצויץ המקומי, שמפלרטט בשירתו עם כולן, מחקה את כולן. הנה הוא עפרונן והנה הוא חוחית ופפיון, לא רגע, פפיון העצים הוא פפיון של ממש והוא עף מעלי. כך גם הנחליאלי הצהוב, שחוצה את הרקיע.
יש ימים בהם אני ממהר הביתה. ימים אחרים אני מתיר לעצמי למשוך את הזמן, להיוותר בשדה ולהתפעם מהנדידה של העופות הגדולים, ציר מתמשך שיכול להצל על הים הלבן, להחשיכו. מצפון קרבים כתמים. עשרות ניצים קצרי-אצבעות ננסיים ביחס לדיות השחורות, לאיות, לעיטי החורש, שבקרבם הם מתמרנים. גוש של ניצים מסתחרר סביב עצמו בתרמיקה, כנפי הניצים הבהירות מחזירות את אור השמש, את הלבן של הכותנה. שלושים שרשירים חוצים את נתיב הניצים, חבטות מהירות וקצרות נושאות אותם מהר למאגר. עיט גמדי מתנתק מציר הנדידה, נתלה שנייה באוויר ומפיל עצמו אל שדה סמוך בצלילה מהירה. יונים פורחות בתבהלה. יותר מזה איני רואה.
כל רגע והגוון שלו. מדי פעם אני מרים את הראש, ממלא את ריאותיי באוויר ושב וצולל אל הדוחל הקרוב, אל החנקן הבא, אל העפרוני המצויץ המקומי, שמפלרטט בשירתו עם כולן, מחקה את כולן.
